דור הלוחמים הצעיר, שנלחם כבר למעלה משנה בעזה ובלבנון, טבע את הסיסמה "עד הניצחון". כדי לנצח במלחמה צריך לוחמים ותחמושת, אבל בלי צדקת הדרך אין מה שיניע בעוז את כל יכולות הלחימה, וודאי שלא למשך זמן כל כך ארוך. למי שלא נמצא בשדה הקרב קשה לחוש ברוח הגבורה הגדולה שמלווה את החיילים שנלחמים על קיומה של מדינת ישראל. אנו חשים את מלוא עוצמתה דווקא ברגעי השבר הגדולים, כשאנו נאלצים להיפרד מהם.
"מה אנו ומה חיינו - העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה - נצח ירושלים": כך כתב משה (מוש) זילברשמידט, מפקדו האחרון של גוש עציון שנפל בו במלחמת העצמאות. את הדברים שכתב, אימץ לעצמו סגן עברי דיקשטיין, מפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני, שנהרג בשבוע שעבר בלבנון. כשחבריו ופקודיו ספדו לו, הם דיברו על הנצח הזה, והם הבטיחו לו ולנו שלא ינוחו עד הניצחון.
עברי וחבריו יודעים על מה הם נלחמים. הם יודעים לספר על התמונות של ירושלים שהם פוגשים בכל בית בעזה ובלבנון, והם מבינים שזו לא רק מלחמה על הקיום: זו מלחמה על ירושלים, זו מלחמה על הזכות להיות מי שאנחנו. הם יודעים שאין ניצחון בלי נצח. אנחנו צריכים ללמוד מהם, מדור הניצחון הזה, להיות ראויים למחיר הכבד שהם משלמים. אנחנו צריכים להקשיב להם.
עברי היה בחור צעיר עם נשמה גדולה תמימה וטהורה, שכל כולה אהבה אדירה לארץ ולעם. הוא חי חיי שליחות ונכנס להילחם בלבנון כשהוא יודע בוודאות על מה הוא נלחם ומה המחיר שהוא ומשפחתו עלולים לשלם. עברי לא ביקש לעצמו דבר, הוא היה עסוק רק בלתת
עברי היה בחור צעיר עם נשמה גדולה תמימה וטהורה, שכל כולה אהבה אדירה לארץ ולעם. הוא חי חיי שליחות ונכנס להילחם בלבנון כשהוא יודע בוודאות על מה הוא נלחם ומה המחיר שהוא ומשפחתו עלולים לשלם. עברי לא ביקש לעצמו דבר, הוא היה עסוק רק בלתת. הייתה לו רק דרישה אחת: בימי המאבק על הרפורמה המשפטית, כשהרוחות סערו, כתב עברי מדם ליבו: "אני חייל, אעשה כל מה שמדינת ישראל תדרוש ממני ואף אמסור את חיי, ללא סייג. אני דורש מכם – אחים אנחנו! אל תוותרו על האמת שלכם, אבל אל תשכחו מי אתם, למה אתם שייכים. תפסיקו לקלקל וללכלך, כולנו טובים".
בבית העלמין מקבלים פרופורציות. אל מול המוות הכואב, אנחנו מגלים שאנחנו לא מספיק מעריכים את החיים, לא מספיק מודים על הטוב. אנחנו מגלים שכדי להיות ראויים אנחנו צריכים להתאמץ. "להיות ראויים", ממש כמו השכול, זו עבודה קשה 24/7, לכל החיים. חבריו לנשק של עברי הביאו להר הרצל את רוח הלחימה, הם סיפרו על האמונה בצדקת הדרך, על הנחישות להילחם עד הניצחון, על הזכות הגדולה להיות חיילים לוחמים בצבא ההגנה לישראל. הרוח שלהם נותנת כוח ותקווה, צריך רק להתחבר אליה, לתת לה מקום לנשב בתוכנו ולהתאמץ לא לפגוע בה. אנחנו צריכים ללמוד מהדור המופלא הזה. אנחנו צריכים ללמוד מה זה לאהוב באמת את הארץ והעם שלנו. אנחנו צריכים ללמוד איך חיים יחד כתף אל כתף, איך אוהבים למרות המחלוקות. איך לחיות מחוברים לנצח. איך להיות עברי.
