ב-20 באוקטובר חגגה שיראל גולן את יום הולדתה ה-22. "חגגה" הייתה מילה קצת גדולה עבור מי ששרדה שנה קודם את מסיבת הנובה, אבל בעצם מעולם לא נחלצה מאותו גיא הריגה. "נסענו במוצאי שבת לברכת כהנים בירושלים", מספרת אמה יפה, "בשמונה בבוקר של יום ראשון סימסתי לה: 'אהובה שלי, זה יום ההולדת שלך, מה לקנות לך מתנה?' ב-11:20 אני מנסה להתקשר, והיא מנתקת לי. ככה כמה פעמים. סימסתי לעדי, בן הזוג שלה לשעבר: 'לך תבדוק מה איתה'. בשתיים וחצי גיסי מתקשר: 'בואו מהר, שיראל פגעה בעצמה, עכשיו האמבולנס פה והם מטפלים בה, מנשימים אותה, לא יודעים מה היא עשתה לעצמה'. למרות שהוא ידע. כמה רגעים של אומץ והיא לקחה לעצמה את החיים".
זהו הסיפור על שיראל גולן ז"ל, אבל לא רק עליה, אלא על כ-4,000 שורדי המסיבות שהתקיימו בעוטף באותה שבת נוראית, וכלואים, שנה מאז האסון, במה שחלקם תופסים כמעגל מייאש, בין בירוקרטיה, מענים לא מדויקים לצורכיהם, תסכול, אכזבה וחוסר אונים, כשמהצד השני נמצאת המדינה עם מערך ממשלתי תומך, כסף גדול שמוזרם, והמון רצון טוב. במקרים רבים שני אלו נפגשים, אבל כמו במקרה של שיראל ישנם כאלה שנופלים בין הכיסאות, או יותר מדויק – פשוט נופלים.
5 צפייה בגלריה
שיראל גולן ז"ל. "אין מעבר למה שהיא קיבלה. כמו שאונקולוג לא מציל את כל המטופלים, גם פסיכיאטר לא יכול"
השוטר הציל, התהום חיכתה
שיראל נולדה וגדלה במושב פורת בשרון. בת ליפה, סייעת בחינוך המיוחד, ומאיר, בעברו חקלאי והיום עובד מועצה. היא בת הזקונים מבין חמשת ילדיהם. הבכור, ליאור, בן 39, הוכר כהלום קרב רק לפני ארבע שנים, אף שהאירוע הצבאי שגרם לכך התרחש בדצמבר 2005. ליאור היה אז בכוח של סגן אורי בינמו. באותו בוקר של חנוכה התקבלה התרעה על מחבל מתאבד הנמצא בדרכו לבצע פיגוע בישראל. הכוח הציב מחסום ביציאה הדרומית מטול-כרם. בעת בדיקה של מונית חשודה התפוצצו שני מחבלים ובינמו נהרג במקום. מאז ליאור לא חזר לעצמו. גם אחיו אייל, נשוי ואב לילדה, הוא פוסט-טראומטי מימי שירותו הצבאי, אך לא ביקש הכרה.
הילה סופרמן, מנהלת תחום חוסן צעירים במשרד הרווחה: "אחת לתקופה יש בדיקה בקרב כלל השורדים וכולם בחיים מלבד שיראל. יש כמה עשרות שאנחנו מסמנים כמדאיגים"
לפני הנובה, אומרים בני המשפחה, היו חייה של שיראל שגרתיים למדי. בעידוד אמה, חשבה לעסוק בתחום החינוך המיוחד לגיל הרך, ובמקביל ללמוד תכשיטנות ובניית ציפורניים. שלוש שנים לפני הנובה הכירה את עדי. השניים התגוררו ביחידת דיור בחצר הוריה של שיראל במושב. "היא הייתה ילדה של מסיבות", מספרת יפה, "עם המון שמחת חיים, חברים שהיו באים לפה, עושים על האש, חוגגים ימי הולדת. לעדי ושיראל היו חיים יציבים ביחד. עד הנובה".
למסיבה יצאו אחרי ארוחת ערב עם חברים בפתח-תקווה. יפה יודעת את זה, כי היא הכינה לשיראל את סיר הדגים שאהבה, והביאה לארוחה. "בשש וחצי בבוקר", היא משחזרת, "התחיל הבלגן. יש סרטון שבו רואים שוטרת שאומרת להם להתכופף עם הראש. הם לא חשבו על בריחה, כי לא ידעו מה קורה".
"כשהתחילו היריות", משחזר אייל, "הם עלו לרכב של חברים, בדיעבד התברר לי שזה היה הרכב של בן שמעוני. הם ירדו ממנו אחרי 50 מטר, כי הייתה לשיראל הרגשה לא טובה. אחרי 200 מטר של נסיעה הרכב ההוא חטף אר-פי-ג'י. אמרתי לה, 'עכשיו את עושה שיתוף מיקום בזמן אמת, משתיקה את הטלפון, מאתרת ואדי ומתחבאת. בנחל פטיש הם נתקלו בשוטר רמו אל-הוזייל, שמצא ניסאן ג'וק שחורה מונעת, עשה איתה רונדלים ופינה מבלים. בסביבות תשע וחצי בבוקר, שיראל אמרה לי ששוטר חילץ אותם והם בכפר מימון. נתתי לה חודש להירגע, ושאלתי איך הוא נראה. היא ענתה שעדי צילם אותו מאחור. פירסמתי את התמונה בקבוצת 'אבא פגום', ותוך כלום זמן איתרנו אותו".
"שיראל ועדי היו בין החילוצים הראשונים שלי", נזכר השבוע השוטר רס"ר אל-הוזייל, שנכח בנובה כמאבטח בשכר. "בכל הכאוס הזה, כשהם קלטו שוטר ברכב, הם החליטו לבוא איתי. זה הציל את חייהם. התחלתי לנסוע מזרחה כמו מטורף, בדרך עפר, והם כיוונו אותי לכפר מימון. באותו זמן לא ידעתי מה שמם. רק בעקבות הפוסט נוצר קשר, וקבענו להיפגש אצל ההורים שלה.
"המפגש היה מאוד מרגש. חיבוקים, נשיקות, חיוך על הפנים, היא הייתה מוארת. אחיה אמר לי, 'מהיום שם המשפחה שלך זה אל-הוזייל–גולן'. שיראל שידרה שהכל בסדר ודיברנו על איך שהיא תתחיל את החיים, תלמד משהו. היא נתנה לי מתנה, תליון סנפיר של לווייתן, שמסמל עוצמה, אור וכוח. אני עונד אותו עד היום".
על ההידרדרות של שיראל לא נוח לאל-הוזייל לדבר. הוא מוכן לומר שנשאר עימה בקשר. "נפגשנו לא מעט פעמים, לפעמים עשינו סלפי ושלחנו לאמא שלה. היו פעמים שביקשו ממני להתקשר אליה, לעודד אותה".
לדבריו, השיחה שבה בישרו לו על מותה הייתה מהקשות בחייו. "אחיה התקשר, נשמע חנוק. שאלתי, 'אייל, הכל בסדר?' והוא ענה, 'שיראל לא איתנו'. מיד עזבתי הכל ונסעתי אליהם. כשהגעתי אבא שלה קלט אותי מרחוק וצעק, 'הנה הגיבור שהציל אותה'. ואז חיבוקים, בכי. זה קשה כי לפני שנה הצלתי אותה ולפני חודש קברתי אותה. בחורה צעירה שהחיים היו לפניה. אני זוכר שביקשתי ממנה ומעדי בזמן החילוצים להוריד את הראש למטה ולא להסתכל החוצה. כי היו יריות וצעקות מסביב. אולי זה השפיע. במשטרה רואים ביום-יום הרבה דברים, אבל לא כמו 7 באוקטובר".
האח ליאור, הלום קרב בעצמו: "בהודו היא נשברה לגמרי. יום אחד קיבלנו טלפון, 'הילדה במצב לא טוב, תבואו תיקחו אותה'. אבא שלי נסע עד גואה להחזיר אותה"
אם יש חוט מקשר אחד שעובר בין כל אלו שהקיפו את שיראל, אלו רגשות האשמה, והרבה שאלות: למה זה קרה, האם אפשר היה לעשות יותר.
"כשהיא חזרה, כל כך שמחתי", אומרת האם. "אמרתי, 'תודה לאל. אנשים פה נאנסו, נרצחו, נחטפו, אני קיבלתי את הילדה בריאה ושלמה. אבל די מההתחלה הבנתי שחזרה לי ילדה אחרת. היא הפכה להיות מפוזרת, עם סיוטים בלילות, תפקוד שירד ב-70 אחוז. שיראל הייתה ילדה שכל היום מנקה, מבשלת, כביסות. היא הייתה צריכה להתחיל לימודים, אז לא. היא כבר לא הייתה פנויה להגשים את מה שתיכננה. הזיכרונות מהנובה הציפו אותה.
"עשינו את המקסימום בשבילה. באמת. כל השנה הזאת. אם זה בכספים, ואם בעזרה, אם בחיבוקים ונשיקות, אוכל, יציאות, שלא יחסר לה כלום. אבל היא לא הרגישה בת מזל שניצלה. היא איבדה חברים ולקחה על עצמה את כל האשמה. אני ניסיתי לעזור לה בכלים שלי, ואין לי כלים. רק ממה שאני עובדת בחינוך המיוחד".
לדברי האם, בחודשיים הראשונים קיבלה שיראל עזרה במתחמים של שורדי הנובה – חוות רונית, רשפון, וגם ביער הסודי בקפריסין. בפברואר 2024 טסה עם בן זוגה להודו ותאילנד, לנוח מהאווירה של המלחמה. "אחרי הודו היא בכלל ירדה טוטאלית בתפקוד, עד שבאיזשהו שלב הפסיקה ללכת גם למתחמים של הנובה, מה שדירדר אותה עוד יותר. אני זוכרת שביקשתי שיחות דרך קופת חולים בטלפון, עבורי, מה לעשות עם אלה שחזרו מהנובה ויש להם בראש טונה של חרדות וטראומות. הבחורה במוקד אמרה לי, 'עזבי אותה. אל תדברי איתה על עבודה, אל תדברי איתה על שגרה'. הורדתי הילוך".
בגופי השיקום מודעים לכך שלפעמים דווקא השהות במזרח הרחוק או בדרום אמריקה מזיקה לשורדים, בגלל הנגישות לסמים, וגם בגלל היעדר מסגרות ותמיכה. עמותת כפר איזון, למשל, פתחה בתאילנד והודו מרחבים טיפוליים לשורדי המסיבות, אבל הם מדגישים כי לא הטיסו לשם אנשים במכוון, אלא טיפלו במטיילים שנקלעו למקום וביקשו עזרה.
"בתאילנד", אומר עומרי פריש, נשיא עמותת כפר איזון, "היו שלושה מיזמים. בהודו עשינו סדרה של 14 ריטריטים. היום זה כבר לא רק לשורדי נובה, אלא גם לאנשי מערכת הביטחון ולתושבי העוטף והצפון. אנחנו נותנים להם כלים להתמודד, בונים קבוצות, והם ממשיכים לעזור אחד לשני בקבוצות האלו. מקרה כמו של שיראל גורם לי לנסות לחשוב איך אנחנו יכולים לעזור יותר לאנשים במצבים כאלו, כדי שזה יקרה פחות ופחות. הבעיה היא יותר מערכתית. לא מרכז כזה או אחר".
"בהודו היא נשברה לגמרי", נזכר ליאור, האח. "שם יצאו לה כל מיני שדים והמאניה התחילה. כשחזרה היא הייתה על 200 קמ"ש. לא מאורגנת, לא מסודרת, קובעת שלושה דברים ביום ולא מגיעה לאף אחד מהם, אימפולסיבית. היא ועדי נפרדו והיא נסעה שוב להודו, הפעם לבד, והסתבכה".
שיראל, לדברי אמה, "גרה בריזורטים מטורפים על חשבון הוויזות שלנו. אני מבטלת את המספר ועושה כרטיס חדש, למחרת היא כבר יודעת את החדש. חיובים של אלפי שקלים על כרטיסי טיסה, טיפולים קוסמטיים".
ליאור: "יום אחד אנחנו מקבלים טלפון מישראלית בשם אילה: 'הילדה במצב לא טוב, תבואו תיקחו אותה'. היא עשתה תאונה עם רכב שכור, התחילה לריב עם ההודים, השתוללה, נכנסה לאנשים הביתה. אבא שלי נסע עד גואה להחזיר אותה. הוא אפילו הציע לה לטייל איתו קצת, אבל נכנסו לה פרנויות. רצתה לחזור עכשיו. כשחזרה, ניסיתי לעזור. 'המושב לא עושה לך טוב, אין לך חוויות, אין לך חברים, בואי אליי לתל-אביב'. חודשיים גרנו יחד בדירת חדר בפלורנטין והיה מאוד קשה. היא לא הייתה בשליטה. הולכת, חוזרת בשלוש בלילה, אפילו במתחם העזרה של הנובה ששמתי אותה, התפרעה. התקשרו לבוא לקחת אותה, וגם מולי היא התפרעה, אז הזמנתי משטרה".
מכאן הדרך למחלקה פסיכיאטרית הייתה קצרה. "בסוף אישפזו אותה במחלקה סגורה בבית חולים", מספרת יפה. "כשבאתי לבקר אותה בבוקר, אני מקבלת שבר כלי. סימנים כחולים על הגוף. המאבטחים, כנראה ערבים, דיברו אליה והיא נלחצה, השתוללה. במשך שבוע, כל יום הייתי איתה בבית החולים, ישבתי לידה עד ששוחררה".
במקביל שידר האח ליאור אותות מצוקה לכל מי שהיה יכול. "כתבתי למפיק של הנובה, 'שיראל בנסיגה רצינית, מסתגרת בחדר כבר חודשים, לא מדברת עם אף אחד. היא הפסיקה עם הכדורים, אני חייב שתעזור לי. תזמינו אותה אליכם. היא חייבת תמיכה שלכם כי מהמדינה היא לא רואה הרבה ישועה'. הוא העביר הלאה את ההודעה והזמינו אותנו למתחם בארנה".
"צוות חיזור" של הרווחה
בדצמבר 2023 התקבלה החלטת ממשלה שעסקה בטיפול בשורדי המסיבות ובליווי שלהם. הוקם צוות בינמשרדי בהובלת משרד הרווחה ומשרד ראש הממשלה, שלו שותפים המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד התרבות והמשרד לפיתוח הנגב והגליל. הביטוח הלאומי, למשל, הכיר בשורדים כנפגעי פעולות איבה באופן קולקטיבי. המשמעות היא שכדי להיות זכאים למענקים וקצבאות הם לא צריכים לבוא ולהוכיח פגיעה, אלא רק שהיו ברשימות של עמותת הנובה, כלומר, בעלי כרטיס למסיבה.
ערב המלחמה הייתה למשרד הרווחה תוכנית בשם "יתד", שנועדה לצעירים בסיכון מגיל 18 עד 27, והעניקה להם סיוע משפטי, עזרה בלימודים, הכוונה תעסוקתית, ליווי של עו"סית ולפעמים גם סיוע בשכר דירה. בעקבות הנובה הוקם "מיזם יובלים" – מעין תוכנית "יתד" עם התאמות. שורדי המסיבות מקבלים תמיכה עד גיל 30, כשבפועל נכלל בהסדר גם שורד בן 65. בנוסף לעו"סיות בקהילה, מעביר משרד הרווחה כמיליון שקל לעמותת שבט הנובה (הנחשבים לנציגים הרשמיים של השורדים), ומעסיק עובדת סוציאלית שתפקידה לאתר כאלה שלא באים לקבל טיפול (בימים אלה, מבטיחים במשרד, תצטרף עו"סית נוספת לתפקיד).
העמותה מקבלת תרומות כספיות גם מגורמים נוספים. "לביטוח הלאומי", אומרת שלהבת איינשטיין-אלפסי, ראש המטה של מנכ"ל משרד הרווחה, "יש מסלול משלו של קצבאות. אנחנו עובדים איתם בשיתוף".
יש תחושה שבהתחלה חולקו כספים בלי הגבלה, וכל השורדים מצאו עצמם בטיולים גדולים לחו"ל שלעיתים דווקא הרעו את מצבם, כמו שקרה לשיראל.
"זו סוגיה שעלתה. הקצבאות לאורך הזמן פחתו. בהתחלה הן היו גורפות, כדי שהניצולים יעמדו על הרגליים. אחרי חודשיים זה ניתן בכפוף למצב השורד. האינטרס שלנו הוא לא לעשות הסללה לקצבת נכות. היו תוכניות שיקומיות שניתנו ללא הכרה בנכות, כדי לעודד אנשים לא להיות נכים לתמיד".
"כשיצאנו לדרך לתוכנית של שנתיים", אומרת הילה סופרמן, מנהלת תחום חוסן צעירים במשרד הרווחה, "רעדה לי היד. היו רגעים שחשבתי שזו עבודה ל-20 שנה, והיו רגעים שהרגשתי שיש הרבה כוחות שמתארגנים. היום אני חושבת שצריך לחשוב אילו מענים ושירותים נצטרך לתת קדימה. יש שורדים מפונים מהצפון, תושבי הדרום, יש שורדים שהלכו למילואים ב-8 באוקטובר. יש כאלו שחברים שלהם חטופים. ההקשרים מורכבים, ויש מספר גדול של צעירים שצריכים לבנות את העתיד".
הזמן שחלף והימשכות המלחמה אינם מקילים על ההתמודדות. לדברי סופרמן, "אם בהתחלה ההתמודדות הייתה עם הטראומה, עכשיו זה עם האובדנים. בני זוג או חברים שהם באו איתם ולא חזרו. לפעמים זה אובדן שקוף. לא שכול. 'בחורה שיצאתי איתה שבועיים', 'חבר ילדות'.
"יש תופעה של אנשים שכבר קיבלו את הזכאויות, ועכשיו זה החיים, וזה מאוד קשה. שורדים מגיעים לעבודה, ומבחינת המעסיק זה 'די, עברה שנה', כשבפועל כל אזעקה מטלטלת. הפצע הזה כל הזמן מתגרד מחדש. אנשים משותקים מפחד, ולך תסביר למעסיק שאתה לא מגיע לעבודה בפעם העשירית, כי בדרך תפסה אותך אזעקה, שכולנו חווים.
"גם כלכלית, אנשים חיו על עודפים ופתאום צריך להתארגן. עכשיו", היא אומרת, "אנחנו מסמנות ומזהות את האוכלוסייה הפגיעה. רקע נפשי או סוציאלי קודם, נכויות קודמות, ועושות התערבות מונעת. אנחנו במאמץ לעזור לכולם. לצערי, לצד ניסיונות לעזור לשיראל הסיפור נגמר בטרגדיה, אבל אני לא אגיד שאי-אפשר לעזור. יש את המקום שהרווחה לא יכולה לתת מענה וחייבים לעשות מענה של בריאות הנפש".
ומה קורה כשאותו שורד, כמו שיראל, לא מסכים לקום מהמיטה, אפילו לא כדי לחתום על טיפול או הסכמה לאפוטרופסות?
"לפני ארבעה חודשים הקמנו 'צוות חיזור'. לא עובדות סוציאליות, אלא סיירת איתור שיוצאת לשטח להביא ביד את מי שצריך סיוע. הפניות מגיעות מחברי הקהילה של השורדים, דרך השותפים שלנו, הורים שפונים. עכשיו סגרתי שיחה עם אמא שפנתה".
איינשטיין-אלפסי: "אנחנו מעבירים גם סדנאות להורים. כי החבר'ה לא קטינים, והמעטפת של ההורים מאוד משמעותית לליווי".
יש תחושה שכל אחד זורק מספר לגבי המתאבדים. דיברו על 50, אחיה של שיראל אמר שאליהם לשבעה הגיעו שלושה זוגות הורים של מתאבדים. כמה באמת יש?
סופרמן: "אחת לתקופה יש בדיקה בקרב השורדים לראות שכולם בחיים. וכולם בחיים מלבד שיראל. בצער אני אומרת, שבסטטיסטיקה למניעת אובדנות של המשרד זה לא חריג באותה קבוצת אוכלוסין כללית. יש כמה עשרות שאנחנו מסמנים כיותר מדאיגים, כי המצוקה גדולה, אבל הסוגיה של 'לא מקבל טיפול' או 'כן מקבל' מאוד מורכבת. אני מכירה סיטואציות מורכבות שטיפול נפשי מפחיד אנשים, אבל הם בקשר עם עו"ס".
"יש בלגן במערכת"
בגופי טיפול שהכירו את שיראל טוענים כי "היא טופלה מעל ומעבר. לוותה על ידי שתי עו"סיות, החליפה עו"סיות לפי דרישתה, הביטוח הלאומי הכיר בה. מותה כאב לנו מאוד, אבל אין מעבר למה שנתנו לה. כמו שאונקולוג לא מציל את כל המטופלים, גם פסיכיאטר לא יכול".
את המשפחה ההסברים לא משכנעים. "עדיין יש בלגן שלם במערכת", טוען האח, ליאור. "ביטוח לאומי, מערכות בריאות הנפש, העמותות, השורדים מטיילים ביניהם ואין סדר. כל אחד איך שהמשפחה שלו דוחפת. שיראל נפלה בין הכיסאות, כי אנחנו כמשפחה נטולת ידע או רקע, ודלת אמצעים, הגענו למקומות לא טובים פעם אחר פעם".
עיקר הבעיה, מודים במשפחה, היא שאחרי החוויה הקשה בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי, שיראל לא הסכימה להיכנס למסגרות טיפוליות מקיפות, הכוללות השגחה של 24/7. אפילו לא למסגרות פרטיות כמו של איזון, שעלותן 30 אלף שקל בחודש, והוצעו לה בחינם.
"בתי החולים הפסיכיאטריים זה לא כמו רופא פרטי", אומר ליאור, "היחס שם אליה לא היה מספיק אישי. הלעיטו אותה בכדורים בלי לראות את שיראל עצמה. בינתיים, הכדורים רוקנו אותה. גרמו לה לרעדים בפה, תופעות לוואי קשות".
חודש וחצי לפני מותה היה לשיראל ניסיון אובדני ראשון. היא לקחה מנת יתר של ליתיום – הכדור הפסיכיאטרי שניתן לה במסגרת הטיפול. לאמה, שלקחה אותה לבית חולים, הסבירה: "רציתי שיהיה לי יותר שמח".
הבעיה היא, אומרים גורמים מוסמכים, שאי-אפשר להכניס אדם למוסד פסיכיאטרי בלי שהוא ירצה בזה, יחתום ויאשפז את עצמו. כך שאם שיראל לא רצתה, אין שום דרך להכריח אותה, בוודאי אם קיבלה גיבוי ממשפחתה. "להכניס היום מישהו לאשפוז בכפייה זה הליך מאוד ארוך וקשה", מודה גורם ברווחה.
"אדם לא קם יום אחד ומחליט לשים קץ לחייו", אומר מנגד אייל, אחיה של שיראל. "ברור שאצלנו המערכת כשלה. אם העו"סית שליוותה אותנו ביקשה ששיראל תגיע אליה לחתום על מסמכים, 'כי שיראל בגירה ואלו הנהלים' אחרת היא לא יכולה לטפל בה, יש בעיה קשה בהבנת המצב. כי הילדה לא קמה מהמיטה ולא בא לה לקבל טיפול.
"את אחותי היה ניתן להציל עם מעקב הדוק, ואני לא אומר את זה סתם. לא להגיד, 'אם אדם לא פונה אלינו הכל בסדר'. לא, הכל לא בסדר. אם מישהו לא מגיע לטיפול, אל תכסו את התחת בהרמת טלפון. תגיעו. זה החל בעו"סים וכלה במערכת הבריאות הציבורית. ממש לא מפתיע אותי שכולם מתנערים, כי הם לא רוצים שידבק בהם רבב".
אבל אי-אפשר להכריח.
"אני מודע לכך שלא תמיד אפשר לכפות טיפול, כי מדובר בבגירים, אבל יש מה שנקרא 'רמת מסוכנות', וצריך להציף את המודעות גם לגבי זכויות אחרות. לא אני ולא הוריי ידענו, למשל, שבגלל שאחותי נפגעת פעולת איבה אנחנו זכאים לסיוע משפטי ממשרד המשפטים. אם היינו יודעים את זה, כל התהליך של קבלת אפוטרופסות על שיראל היה יותר קל, ולא היינו נרתעים מהסכום שזה עולה בפרטי. היינו בתהליך לקראת, אבל שיראל 'השיגה' אותנו והתאבדה".
הטיפול המסור בשיראל גבה מהמשפחה מחיר כבד. "מיוני הפסקתי לעבוד", מספרת יפה. "כי היא הייתה במאניה. מחלה בנפש זה לא משהו פשוט. לא לזרוק מילה שלא תציפי אותה. לקום בלילה שש פעמים בגלל הצרחות, להתקשר כל בוקר לוודא שהיא קמה. היו לה פוביות. לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לדבר עם אף אחד. כל החברים שהיו לה בבית הספר נעלמו. אף גורם מקצועי לא בא להסביר לי מי הילדה שלי עכשיו. זו הייתה ילדה אחרת. הפסיכיאטר של הביטוח הלאומי הסביר לי קצת, ועל השאר למדתי דרך גוגל".
"800 שורדי נובה גויסו למילואים באותה שבת או בראשון. לא רק שלא היה להם זמן לעכל את מה שקרה, הם היו בעזה. 182 היו חיילים בסדיר ובקבע"
כשאני מגיעה לראיון, יפה שרויה באמצע שיחת טלפון אמוציונלית. על הקו סנדרה קרזצקי, אמא של מוריה-אור סוויסה ז"ל, שנרצחה במסיבה. "לא הכרתי את שיראל לפני כן", אומרת לי קרזצקי בשיחה נפרדת. "לפני שמונה חודשים מישהי מתקשרת אליי מהודו: 'סנדרה, אני חברה של מוריה, שמי שיראל'. היא סיפרה שהן היו נפגשות במסיבות. שיראל נכנסה לי ללב הכי עמוק ובחיבור טבעי.
"ביום הזיכרון הלפני אחרון, פתאום היא בדלת, עם מזוודה. שיראל הייתה במאניות קשות. לא תמיד ידעתי מתי היא מדברת אמת ומתי בהגזמה, אבל זה לא עניין אותי. היה לי ברור, שהילדה הזאת לא הולכת למקום טוב, וזה הפחיד אותי.
"ההורים שלה עשו מעל ומעבר, אבל הם מבוגרים והיכולות שלנו על ילדים בגיל הזה מוגבלות, מה גם שמאניה-דיפרסיה זו מחלה טריקית. השכן שלי, פסיכולוג, אמר לי, 'את לא יכולה לעשות כלום. אבל להכניס ילדי טבע למקומות סגורים, זה בטח לא הטיפול'. היא הייתה צריכה להיכנס לחווה טיפולית. לא נותנים לילדה בת 22 כדורים פסיכיאטריים. היא הפכה לזומבית".
טבע, אהבה וסמים
24 שנים מטפל עומרי פריש מעמותת כפר איזון באנשים שיצאו מהאיזון. "צעירים במשבר כפוי, חלקם תרמילאים, חלקם נפגעי מסיבות טבע וטראנס. אנשים שבאים מרקע נורמטיבי מתפקד". את שבט שורדי המסיבות הוא מאפיין כ"אנשים עם חיבור למוזיקה ולטבע ולקבל את האחר והרבה אהבה והרבה אדמה וחופש וצבעוניות. וגם סמים. אם כי זו תהיה טעות לשים את הסמים כמאפיין במקום הראשון.
"מה שמיוחד באירוע הזה, שהם נתקלו באכזריות ורוע שנמשכו הרבה זמן. לא כמו במגדלי התאומים או פיגוע באוטובוס, שזה כמה דקות. האירוע בשטח נמשך שבע-שמונה שעות ועד היום לא נגמר. כי המלחמה לא נגמרה וכל יום יש 'הותר לפרסום' וחברים שלהם בשבי, שפעם אומרים שהם בחיים ופעם לא, וזה מטלטל אותם מחדש.
"800 שורדי נובה גויסו למילואים באותה שבת או ראשון. לא רק שלא היה להם זמן לעכל את מה שקרה, הם היו בעזה. 182 היו חיילים בסדיר ובקבע. שנה אחרי, הקושי הגדול הוא באיתור אלו שלא מגיעים לטיפול. הם אומרים, 'חזרתי לעבוד', 'אני ממשיך'.
"אנחנו נותנים למטופלים תקווה וסיכוי. אבל טיפול אומר מסע ארוך וכואב, עם עליות וירידות. זו לא סדנה של פעם בשבוע. הממשלה נותנת תקציבים במובן מסוים, אבל הם מכסים שליש מהמיזמים".
היה נראה כאילו יש תקציבים אינסופיים.
"לצד דברים יפים שחלק ממשרדי הממשלה עשו, בהדרגה חוזרת הבירוקרטיה של פעם. העמותה שלנו יכולה לעזור לבערך פי אחד וחצי ממה שאנחנו עוזרים, אם היינו מקבלים עוד תקציבים. בחודשים הראשונים היו הרבה מתנדבים ואחר כך אנשים חזרו לעבודה אז זה הלך ופחת. כשפתחנו את 'איזונובה' יחד עם המפיקים היו לנו 220 מטפלים בהתנדבות. היום יש לנו 120 מטפלים מדריכים והלפרים בכל הפרויקטים".
היו אצלך מטופלים שהבנת שלא תוכל לעזור להם?
"אצלנו אין דבר כזה להרים ידיים. בכל 24 שנותינו לא הרמנו ידיים גם במצבים קשים".
עמותת "לב בטוח" הוקמה על ידי אנשי בריאות הנפש מתוך קהילת המסיבות, כדי לתת סיוע נפשי לשורדים ולשורדות. "מ-7 באוקטובר ליווינו כ-2,500 שורדים בתהליכים שונים, כיום אנחנו מלווים בטיפול פרטני מעל אלף שורדים", אומרת אפרת אטון, מנכ"לית העמותה.
לדבריה, הארגונים מתוקצבים בתשלום עבור 36 פגישות לכל שורד, ובאישור מיוחד 12 טיפולים נוספים. לאחר מכן השורדים מתבקשים להגיש בקשה להכרה לנכות ולהמשיך את הטיפול במסלול נכות מול הביטוח הלאומי.
"הציפייה ששורדי המסיבות יעברו לדבר הבא ויחלימו בלי תמיכה ועזרה היא לא ריאלית", אומרת אטון. "המענים הקיימים חשובים מאין כמותם, אבל הדאגה העמוקה שלנו היא סביב מקרי הקצה, החירום והמסוכנות. מה קורה למי שצריך בית חולים או בית מאזן?
"בחודשים האחרונים אנחנו עדים ליותר ויותר מטופלים עם תסמינים חריפים, שדורשים התערבות אינטנסיבית ודחופה. זה התחיל עם ההודעה הקשה על הירצחם של ששת החטופים בשבי, מרביתם חגגו לצד השורדים במסיבות, המשיך סביב יום השנה ל-7 באוקטובר, תקופת החגים, יום האבל שנקבע לאחריהם ובאמצע האסון הנורא של שיראל שבחרה ליטול את חייה".
אז מה התשובה לשורדים במצבי קיצון?
"שאלה טובה. למקרי הקצה האלה אין מענה היום בשום מקום. אין מי שאומר להם, 'בוא אני אלווה אותך לבית המאזן או ביציאה ממנו'. כל מה שמעבר לנוהל זה חור שחור. אם אין מי שמטפל בריק הזה, זו סכנת נפשות. בשביל זה צריך מישהו שינהל את האירוע. שיהיה בקשר עם השורד. מדובר בקבוצת אוכלוסייה מוגדרת שקל למפות אותה וניתן ליצור קשר סדיר וקבוע עם כולם.
"כדי למנוע את האסון הבא", טוענת אטון, "יש צורך בהקמת מערך התערבות מיידית מקיף, הפרוס ברחבי הארץ, עם צוות ייעודי זמין 24/7 שמכיר את קהל היעד ומסוגל להגיע לכל מקום בתוך זמן קצר. כולל פסיכיאטר זמין להיוועצות, פרמדיקים ואנשי מקצוע מבריאות הנפש. הם צריכים להיות בעלי היכרות עם השפה הייחודית של קהילת שורדי המסיבות ועם ידע על מניעת אובדנות, טראומה מורכבת וטיפול מיודע פסיכדליה".
ויש פתרון באופק?
"לפני שבועיים ראש הממשלה הכריז שתוקם מינהלת לטיפול בשורדים ובבני משפחותיהם, אנחנו חושבים שזו החלטה מבורכת. עם זאת לא ראינו שהנושא תוקצב עד כה, ואנחנו מצפים בכיליון עיניים ליישום ההחלטה. הדבר הזה יכול להוות שינוי דרמטי עבור השורדים ובני משפחותיהם.
"משרד הרווחה ומשרד הבריאות עושים עבודת קודש, אבל אין להם צוותי חירום. חירום עולה הרבה כסף. פסיכיאטר זה דבר יקר, הזמינות המיידית בפריסה ארצית זה יקר. המון שנים מערכת בריאות הנפש סובלת מיובש תקציבי ועכשיו מדינת ישראל משלמת את המחיר. לא רק שורדי המסיבות נפגעים פה, אנחנו שומעים על מקרי אובדנות מכיוונים שונים, זה מגיע מאותה סיבה: המערכת ביובש.
"בשנה הזו ראינו התגייסות של הרבה משרדי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה ביחד, נעשו ונעשים המון מאמצים כדי לסייע לשורדי המסיבות ובני משפחותיהם, אבל נדרש מאמץ נוסף כדי לתת מענה מקיף ומלא מאמץ שיגובה בכסף".
ובכל זאת, יש נקודת אור. לפני שבועיים התקיים בכנסת דיון נוסף, בשדולה לזכרם של נרצחי מסיבות העוטף, שאחריו יצאה המשפחה של שיראל מעודדת. "הוחלט שיהיו שלושה צוותים", מספר ליאור, "דרום, מרכז וצפון, זמינים 24/7 לאנשים שמסתגרים בבית או בסכנת אובדנות. כל הקונספט של ניצולי נובה וזכאות הולך להשתנות. לנו נראה שהמערכת הזדעזעה מההתאבדות, וכשהכאב שלך הופך מפרטי ללאומי יש בזה משהו אחר. זה גדול מאיתנו, כמו אצל הרבה משפחות. אני לא רוצה שאף אחד יחווה דבר כזה".
ביום האחרון לחייה של שיראל, יפה מספרת שהכינה לה הפתעה קטנה. "דיברתי עם שכנה שעושה בלונים מעוצבים, אמרתי, 'אנחנו נהיה בירושלים, תביאי לשיראל לחדר'. כשבעלי קיבל את ההודעה שהאמבולנס אצלנו, שלחתי לה הודעה, 'תבטלי הכל'. ומיד אחר כך הוספתי, 'מה המצב, את יודעת?' כי היא גרה ממול. היא ענתה לנו, 'לא, מטפלים בה'. הבלונים היו ביד שלה כשהיא כתבה לנו את זה".
טלפונים לסיוע: 118 מוקד משרד הרווחה (24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע). בנוסף, אתר "עטופים באור" מרכז את כל המידע והסיוע הממשלתי לשורדי המסיבות.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
ער"ן בטלפון - 1201 או באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
פורסם לראשונה: 00:00, 22.11.24
