חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. זו מוסכמה שבישראל מגיעה עם כוכבית רצינית מאוד. חופש הביטוי יכול להיחנק לאיטו תחת ערימות של בירוקרטיה שנוצרת בכוונת מכוון. זה בדיוק מה שקורה בימים אלו לסרט הדוקומנטרי "1948 – לזכור ולשכוח". הסרט מתאר את מלחמת העצמאות דרך שני נרטיבים שונים – על בסיס עדויות של יהודים וערבים. הוא הופק עבור תאגיד השידור הציבורי, ואף זכה בפרס התחקיר בפסטיבל דוקאביב. אפשר להבין כבר דרך שמו שהוא נוגע בנקודות ההיסטוריות הכי כואבות ומורכבות במזרח התיכון.
למרות שכבר הוקרן בהצגות טרום-בכורה, בחודש נובמבר החל מסע לחצים חסר תקדים למניעה של הקרנתו שוב בסינמטקים. בשביל להבין איך עובדת השתקה, צריך לצלול לרגע אל נבכי הבירוקרטיה.
אחת מהירושות של המנדט הבריטי היא פקודת הראינוע מ-1927, לפיה המועצה לביקורת סרטים ומחזות אמורה לאשר כל סרט או מחזה היוצא להקרנה מסחרית. בראשית ימי המדינה הוועדה אכן צנזרה סרטים בהתאם לרוח השלטון, אבל לאורך השנים היא הפכה (בצדק) ללא רלוונטית וסמכויותיה הלכו והצטמצמו. כיום עבודתה מתמקדת בקביעת הגיל המומלץ לצפייה של סרטים מסחריים. סרטים דוקומנטריים העולים להקרנות בודדות בסינמטקים כלל לא מוגשים אל הוועדה. ובכל זאת, בעקבות לחץ של ארגון הימין הקיצוני בצלמו, הפועל שנים למניעה וצנזורה של תכנים בתחום התרבות, הוועדה פנתה באופן אקטיבי לסינמטקים בדרישה לא להקרין את הסרט "1948", כיוון שלא הוגש לאישור.
לאחר שהסרט הוגש לוועדה, התברר שמסכת הייסורים לא תמה. בעקבות לחצים בלתי פוסקים ופנייה של משפחות שכולות, הוחלט לעכב את קבלת ההחלטה עד שהוועדה תצפה שוב בסרט, יחד עם הורים שכולים (שאין להם קשר ישיר לאירועי 48') ותשמע את עמדתם. מיותר לציין שהוועדה אמורה להיות מקצועית ולא אמורה לפתוח את החלטותיה לשיתוף ציבור.
במקביל, יוצרת הסרט נטע שושני מוצפת באיומים, הכפשות ונאצות. למעשה, אנו רואים פה מנגנון משומן שבמסגרתו פקודה מנדטורית עוברת החייאה ומופעלת באופן נקודתי ופוליטי כלפי סרט שעבר ייעוץ משפטי כחוק. במסגרת אותו מנגנון, כל האמצעים כשרים: הפעלת לחץ על הסינמטקים, הפחדה של היוצרים, ערבוב בין המושג הערטילאי "רגשות הציבור" להחלטות מקצועיות, וגרירת רגליים בירוקרטית שכל עניינה התשה והפחדה. גם הפרק הבא בעלילה כבר נכתב: אם הוועדה תפסול את הסרט שלא מתוקף תפקידה, ברור כי הסוגיה תגיע לבג"ץ והוא ככל הנראה יהפוך את ההחלטה. וכך יהיה ניתן לסמן עוד אויב חדש-ישן.
חברה חופשית, חפצת חיים, היא כזו שבה מותר לכל אדם לצרוך תרבות כרצונו. לריב איתה, להתעמת איתה, להסכים איתה או להתנגד לה
לא צפיתי ב"1948 - לזכור ולשכוח". למעשה, הסרט הספציפי הזה כלל לא חשוב. הוא בסך הכל דוגמה המאפשרת להציץ לתהליכים שמתרחשים לכולנו מתחת לאף – התפוררות של המוסכמות הבסיסיות בחברה דמוקרטית. כמו הזכות הפשוטה להקרין סרט, ולאפשר דיון חופשי עליו – לטוב ולרע. חברה חופשית, חפצת חיים, היא כזו שבה מותר לכל אדם לצרוך תרבות כרצונו. לריב איתה, להתעמת איתה, להסכים איתה או להתנגד לה נחרצות. אבל הבסיס הוא השיחה הערה. כשחונקים אותה, חונקים את כולנו. את זה חובה לזכור, ולא לשכוח.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.24
