כשמנחם בגין נכנס לראשונה לתפקידו כראש הממשלה, בעקבות המהפך ב-1977, מרבית התקשורת הייתה עדיין מסויגת וחשדנית. בין שלל הביקורות נגדו עלתה הטענה שהוא לוקה בהערצת הגנרלים, ראשי המודיעין, השב"כ והמוסד.
בגין אכן העריך גנרלים, והגדיר אותם כ"צאצאי המכבים". בעניין הזה לא שינה לו אם הגנרלים היו מתנועת העבודה או מתומכי הליכוד. אלה ואלה גילמו בעיניו את "היהודי החדש", זה המוכן ויודע להילחם למען עמו, ולא רק להתפלל או להשתדל. לכן, למשל, להפתעת ראש המוסד דאז, יצחק חופי, שהיה מזוהה עם המערך ותיכנן להתפטר כשהליכוד עלה לשלטון - בגין ביקש ממנו להישאר בתפקידו. רבים זוכרים כיצד איים על סוריה במשפט, "אסד היזהר, יאנוש ורפול מחכים לך", וכמובן איך מינה דווקא את משה דיין, חביבו של בן-גוריון, לתפקיד שר החוץ בממשלתו.
העובדה שבגין כיבד ואף העריץ גנרלים לא מנעה ממנו גם לחלוק על דעתם לעיתים – כמו במקרה של הרמטכ"ל דאז מוטה גור, שלא האמין שפניו של נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת, לשלום. בגין צדק כשלא הקשיב לאזהרותיו. אבל בכל מקרה הוא שמר על יחסי כבוד והערכה עם ראשי מערכת הביטחון. זה נבע, בראש ובראשונה, מתפיסת הממלכתיות שלו, וגם משום שלאורך כל חייו זכר את ימי השואה שבהם יהודים לא יכלו להגן על עצמם.
את ההבדל בין הימין הביביסטי הנוכחי לבין הימין של עידן בגין כדאי לנתח גם על רקע שינוי היחס לראשי הממסד הביטחוני. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, ניכרת מגמה מובהקת של סלידה והאשמה, וניסיון לפגוע בדימוי, בעמדה ובמעמד שלהם, אף שהם אלה שהקריבו ומקדישים את עצמם למען ביטחון האזרחים, כולל זה של מבקריהם.
בניגוד לעיקרון שבו האינטרס של המדינה עולה על האינטרס הפרטי או הסקטוריאלי – בימין הביביסטי הזיקה המפלגתית, או האישית במקרה של נתניהו, היא הקובעת
הסיבה העיקרית לאבסורד הזה טמונה באובדן ערך הממלכתיות בקרב הימין הנוכחי. בניגוד לעיקרון שבו האינטרס של המדינה עולה על האינטרס הפרטי או הסקטוריאלי – בימין הביביסטי הזיקה המפלגתית, או האישית במקרה של נתניהו, היא הקובעת. אלה שתוקפים את ראשי השב"כ וצה"ל טוענים שראשי הארגונים מייצגים את ה"דיפ-סטייט" שפועלת עדיין בשירות השמאל.
מה שהם מחמיצים להבין הוא שארגוני הביטחון והמודיעין, בכל מדינה כמעט, הם מה שנקרא "תת-המודע של המדינה". כלומר הם מייצגים את האינטרס האמיתי של המדינה, גם אם הדבר, מטבע חשאיות הארגונים, לא נאמר במפורש. לכן שחיקת מעמד הארגונים האלה משמעותה פגיעה במדינה עצמה. לא רק שמותר, זו חובה לעיתים, לבקר את ראשי מערכת הביטחון והמודיעין. אך מה שקורה בימינו אינו ביקורת עניינית אלא מסע השמצות והלעגה שנועד להחליש, ללא הצעה אלטרנטיבית מעשית.
מעניין לעקוב בהקשר זה אחרי השתלשלות קו המחשבה של מוטי ממן, הישראלי שחשוד בריגול למען איראן. בהקלטות ששודרו בכתבה של ברהנו טגניה מערוץ 12 הוא נשמע בתחילה כציוני נלהב שמגדיר את אדמת ישראל כ"קדושה". אך ככל שהוא מתחיל להאשים את המפגינים נגד נתניהו ואת התומכים בעסקת חטופים בהפרעה ל"ניצחון המוחלט" בעזה, הוא מגיע לעמדה שבה, מתוך טובת ישראל לכאורה, הוא מציע "להוריד פצצת אטום על השבויים, כולל הנשים והילדים".
ממן הוא מקרה קיצוני, כמובן. אבל ההידרדרות המהירה שעבר משנאת מתנגדי נתניהו לשנאת המדינה וכלל אזרחיה ("כולם שקרנים ורמאים") היא, לכל הפחות, נקודה למחשבה, עבור המקדמים את ההשמצות נגד ראשי מערכת הביטחון.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.24
