דרור חן נולד ב-23 בפברואר 2004, במושב גן חיים, ילד סנדוויץ', אח לאביב ולרענן. הוא למד בבית ברל עם ילדי המושבים השכנים, נעל נעלי קרוקס, אחת כחולה ואחת צהובה, סירב להסתפר עד גיל 18, היה תלמיד מצטיין, מוכשר ומצחיק ואהב את אלה, החברה שלו. גדל בבית חם ופתוח ומלא אהבה, חצר אחת גדולה עם הדודים ובני הדודים, עצי הדר בפינה, דק עם שולחן אוכל ענק. חבר בא לישון אצלי, אמר להורים, שגילו בבוקר עשרה חברים מרוחים בכל פינות הבית. כשהגיע צו גיוס אמר רק לגולני, קיצץ את הרסטות, והתייצב בבקו"ם ב-17 באוגוסט 2022. לא לדאוג, אמר להורים, לאחים, לאלה החברה שאהב כל כך, הכל בסדר. הכל בסדר אמא, כתב, למה את שואלת? ומה בבית?
ב-13 בנובמבר 2024, שנתיים ושלושה חודשים פחות ארבעה ימים אחרי שאמר רק גולני והלך לגולני וכתב הכל בסדר לא לדאוג, הוא נהרג ויחד עימו נהרגו איתי מרקוביץ, ניר גופר, שלו יצחק סגרון, שריה אלבוים ויואב דניאל במקום שהצבא הגדיר "קו הכפרים השני בלבנון".
ההלוויה התקיימה יום למחרת. אין לי מושג כמה אנשים היו שם, אולי אלף, אולי יותר, שהחנו את הרכבים בתוך הכפר וגלשו לחלקת השדה שליד בית העלמין. כמה אנשים וכמה בכי. נהרות של דמעות וים של בכי כי עוד ילד נפלא הורד אלי קבר.
אני לא זוכרת איזה מספר היה דרור במניין הרוגי המלחמה הנוראה הזו, 781, 785, 790? לך תדע. עכשיו יש 800. הותיר לפרסם אתמול דובר צה"ל, ועכשיו יש 800 שזה אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד וככה עד 800. שעות אחר כך כבר הפך המספר ל-801. מספר לא סופי יש לומר.
"לך אדון הסליחות והרחמים", עלה מקוטע ונשבר, קולו של הרב, אל החלקות שמסביב לבית העלמין של גן חיים, טיפס אל הגבעות הרכות, בין עצי הזית, אל ערוגות התות הירוקות שהפרי בהן טרם הבשיל. "חלילה לך זיכרוננו למחות", קרא, כאילו יש דבר כזה בארץ שהיא כולה גל-עד אחד ענק, מוכת זיכרון המוות. "לכו ונכחידם מגוי", התחנן, "עשה להם כמדין, כסיסרא כיבין בנחל קישון". ועד שנאספו המתאבלים, שחצו את ערימות החמרה שמסביב, כבר קראה המשפחה "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". יגדל ויתקדש ויעשה שלום במרומיו, ויעשה שלום עלינו, ושלום על כל בית ישראל. "בני היקר דרור", אמר האב, ישראל, ששלום לא נעשה לו, "הייתי כל כך גאה להיות אבא שלך, ילד שלא ירד לי מהידיים, עד שיגיד די אבא, תוריד אותי מהידיים, אני צריך לעלות לטיסה להודו". "איך ייתכן", הוא אמר, "שדאגתי לך כל החיים, שישבתי ליד מיטתך לילות שלמים כשקדחת מחום, ואתה יוצא בגיל 20 לקרב בלבנון ואני לא יכול לשמור עליך. אוי, אוי, אוי", הוא בכה והאוויר מסביב אזל, ואי-אפשר היה לנשום, "אוי, אוי, אוי, איך זה ייתכן ילד אהוב שלי".
ואחר כך דיברו האחים, ודיברה אלה החברה, ודיבר קצין בכיר במיל' ששלחה חטיבת גולני כי המפקדים כולם עדיין בשטח, עד ששר החזן הצבאי אל מלא רחמים
ואביטל אמרה, "דרוריק שלי, ציפור הנפש שלי, לא ידעתי את נפשי מאושר ומאהבה. ילד פלאים, ילד רסטות, מוקף חברים". ואחר כך דיברו האחים, ודיברה אלה החברה, ודיבר קצין בכיר במיל' ששלחה חטיבת גולני כי המפקדים כולם עדיין בשטח, עד ששר החזן הצבאי אל מלא רחמים לנשמת החייל בצבא ההגנה לישראל שחירף את נפשו.
והשקט לא בא, ולא בא רגע של מנוחה, ולא היה סימן ואות למלאך שיקרא הרף ידך, שיגיד ש-800 זה אחד ועוד אחד ועוד אחד, ועוד אחד. וכל אחד ואחד ואחד זה עולם ומלואו וצער ושיברון לב ותהום שאין לה סוף.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.24
