מאז שגל נפל החלטתי לכתוב תסריט על שכול ובעיקר על ההתמודדות איתו. ביום ראשון האחרון ישבתי בספרייה לעוד יום כתיבה. הייתי בדרכי אל האוטו כשאבא שלי התקשר ושאל איפה אני. את הטון הזה אני כבר מכירה. משהו רע קרה. "בואי אלינו הביתה, יוגב נהרג".
הלב מדלג פעימה, הרגליים מרגישות חלשות והנשימות נהיות כבדות. אני לא מאמינה שזה קרה. שוב. לימדו אותי שברק לא מכה פעמיים. לא דמיינתי את התסריט הזה.
אחרי כמה שניות הגוף נכנס למצב אוטומטי. נכנסים לרכב, מתניעים ונוסעים. המחשבות התחילו לרוץ, חוויות וזיכרונות הציפו את מוחי. נזכרתי בימי הקיץ שהעברנו יחד ב"קייטנת חנה" – אמא שלי הייתה עושה לקטנים של המשפחה קייטנה אקסקלוסיבית. יום ראשון ים, יום שני בריכה, יום שלישי בריכה מתנפחת במרפסת וכך הלאה, כל חודש אוגוסט, שנה אחרי שנה.
בשנת הצהריים התחלקנו לצמדים, גל אחי ז"ל ואני על מזרן אחד, בני הדודים יוגב ונועם פזי על המזרן השני. ברגע שנסגרה הדלת, הסתערנו על המשימה: לבנות מבצר כריות. לא הייתה תחרות. גל ויוגב לקחו את כל הכריות בבית, תיכננו, הינדסו ובנו את טירת החלומות, בעוד נועם ואני נשארנו עם שמיכה ומקל מטאטא והסתפקנו באוהל צנוע.
"כשאבא שלי התקשר ושאל איפה אני. את הטון הזה אני כבר מכירה. משהו רע קרה"
יוגב הוא פרי בטנה של הציונות.
סביו, הוריו של אביו גיל, רחל ונחום פזי ז"ל, היו צברים, הכירו בנח"ל והיו ממקימי היישובים תאשור וניר בנים. רחל הייתה המ"כית הראשונה בצה"ל. נחום היה חקלאי ואמן. הם גידלו את ילדיהם על ברכי החקלאות, ההתיישבות והאהבה לארץ, ערכים שחילחלו גם לדורות הבאים.
סבינו המשותפים מצד אמו חיותא, ג'ורג' ז"ל וסופי שטרן, הגיעו ארצה מארה"ב מתוך ציונות ורצון ליישב את ארץ ישראל בסוף שנות ה-60. למורת רוחה של משפחת שטרן המורחבת, עלו הזוג עם שלושת ילדיהם והתיישבו בקריית-אונו. ג'ורג', כפסיכיאטר, לימד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. בארץ הם נדדו ונולדו להם עוד שני ילדים. לבסוף התיישבו באילת, שם פתח ג'ורג' את המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים יוספטל.
סבתא סופי, ששיכנעה אותו לעלות לארץ ולעזוב את משפחתו, איבדה השנה שניים מנכדיה, ושתי בנותיה איבדו את בניהן.
יוגב היה צעיר לא שגרתי, ילד בן 14 עם עסק בלונים משגשג וחלומות גדולים להקים עוד יישוב בנגב. הוא גדל והתחנך ביישוב הקהילתי גבעות בר הסמוך לרהט, היה חניך בצופים מכיתה ד' עד י"ב, ממקימי שבט "נגב" ביישוב. אחרי התיכון החליט ללכת בעקבות אביו ולעשות שנת שירות. הוא טס לשנה בשיקגו, עיר הולדתו של סבו, מטעם הסוכנות היהודית. מטרתו הייתה לייצג את המדינה.
בפוסט בפייסבוק, שמנוסח כמכתב לאהובתו, מדינת ישראל, כתב:
"בקרוב אני חוזר, אוהב יותר מאי פעם, מוכן ללבוש את המדים ולהגן עלייך בגאווה.
לא יכול לחכות לרגע בו ניפגש שוב. והפעם, הפעם אני נשאר. לתמיד".
יוגב התגייס לאגוז, בסוף המסלול שובץ לצוות הרחפנים ביחידה ושם העביר את רוב שירות החובה שלו. הוא תמיד רצה לצאת לקצונה, אך הדבר לא הסתדר. אחרי נפילתו של גל, המוטיבציה לצאת לקורס קצינים רק גדלה.
גל נלחם ונפל למען השבת החטופים וחזרת תושבי הצפון והדרום לבתיהם. החזרת החטופים והשבת הביטחון היו המטרות היחידות לנגד עיניו.
יוגב היה נחוש להמשיך את דרכו. הוא יצא לבה"ד 1 והיה מאושר. לאורך הקורס התייעץ רבות עם אבי, דוד גדי, ששמח לתת לו מעט מניסיונו הצנוע. לאחר הקורס שובץ כמפקד מחלקה בחטיבת כפיר. יוגב נפל באזור ג'באליה, כ-700 מטר מהמקום שבו נפל גל.
יוגב וגל היו בני דודים, אבל החשיבו אחד את השני כאחים. הם חלקו את האהבה לכושר ולצופים, רוח התלהבות וגישה מוגזמת לחיים. על אף המרחק הגאוגרפי בין גבעות בר להרצליה, גדלנו יחד – חופשים, חגים, שיחות עומק, מכות וצחוקים.
אחרי שגל נפל, ניסה יוגב להקל על הכאב: דאג בכל יום שישי כשיצא הביתה להגיע לבית הוריי בהרצליה, להמשיך לאכול את האוכל של אמי, לשחק עם הנכדים ולמלא את הבית בחיוך.
ליוגב וגל היו תוכניות גדולות, כל אחד בדרכו, אך שניהם רצו לתרום ולהוביל את המדינה למקום טוב יותר. אני יודעת שאם היה מתאפשר להם, הם היו משנים את העולם.
נשארנו אנחנו עם ערמת הכריות המבולגנת הזאת. אנחנו חייבים להם טירה.
במותם ציוו לנו להיות ראויים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.11.24
