לא ברור ממה מפחד בנימין נתניהו יותר: מצו המעצר שהוצא נגדו בבית הדין הפלילי בהאג, או מעדותו הקרבה ובאה בבית הדין הפלילי בישראל. אך אין ספק שהפחד הפך לחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה של נתניהו. אין מדובר רק במעבר לקומות המרתף של משרד ראש הממשלה בשל החשש שלו מפגיעה בלשכתו שנמצאת מעל פני הקרקע, או ברצון שלו להימנע מלהגיע לבית המשפט ב-2 בדצמבר, בין היתר מהחשש שייפגע. זהו פחד קיומי של אדם שמבין שכיסאו מתנדנד, שרוב הציבור נגדו ורוצה בהסתלקותו, וכל פועלו מונע כעת מהפחד לאבד את כס המלוכה והגעה של מדינת ישראל לבחירות שבהן הוא יפסיד.
מנהיג שאין לו מה להסתיר אינו מנסה להעביר חוק שיאסור על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. מנהיג שאינו חושש מנפילת ממשלתו לא היה מונע בכל דרך אפשרית עסקה לשחרור חטופים. ראש ממשלה מכהן שיודע שינצח במשפטו, לא חושש להגיע למשפט לתת עדות. הוא גם אינו עוסק בהדחת ראש השב"כ שלו בגלל שזה מסרב לתת חוות דעת שנתניהו אינו יכול להגיע לבית המשפט בגלל סיבות ביטחוניות, או בגלל שהשב"כ חוקר את פרשת הדלפת המסמכים שנועדה להשחיר את המחאה לשחרור החטופים. זהו ראש הממשלה שמתקשה לקבל החלטות סבירות ומאפשר לשני שרים להוביל מדינה שלמה לאבדון. לכיבוש קבע של עזה, להשתמטות של מגזר שלם, לעוד חיילים הרוגים מבלי שהדבר משרת באמת את האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל, אך משרת את הרצון של נתניהו בהמשך המלחמה. "מי שמאמין לא מפחד", אלא שנתניהו כך נראה, הפסיק להאמין ומ-פ-ח-ד ממה שהעתיד טומן בחובו.
הסירוב החוזר ונשנה לעסקה לשחרור החטופים, ההתעקשות על המשך המלחמה, החיילים שנהרגים בכל יום בלבנון ובעזה, הכלכלה הנחלשת, ההכשרה של ההשתמטות ועוד, מייצרים ייאוש הולך וגובר בקרב אזרחי המדינה. ייתכן שצופי הערוץ שלו עדיין מעריצים את האיש וסוגדים לו ואפילו מרוצים מהמצב. אך הייאוש הולך וגובר גם בקרב מצביעי ימין ואנשי הציונות הדתית. ובשורה התחתונה, הייאוש אינו תוכנית עבודה. גם המשך מלחמה לנצח אינו תוכנית עבודה. נתניהו אינו מצליח לייצר תקווה לאזרחי מדינת ישראל, וללא התקווה הזו, גם הוא יודע שלא יוכל לשרוד פוליטית את הבחירות הבאות.
בכל יום מתייצבים עשרות מתנדבים לעבודה בבניין בשיקום הבתים וחידושם, בקיבוץ שספג מכה קשה כל כך בתחילת המלחמה
השבוע ביקרתי בכפר עזה, אצל עמרי רונן, מתנועת "אחים לנשק", שבילה את רוב השנה האחרונה בשירות מילואים קרבי ופעיל. רונן, שזכה לקיתונות של ביקורת בשל פעילותו ב"אחים לנשק", עסוק בשבועות האחרונים בפרויקט יוצא דופן של שיקום בתים בקיבוץ כפר עזה, שם נרצחה סבתו ב-7 באוקטובר יחד עם המטפלת הפיליפינית שלה, ושם בילה תקופות ארוכות מילדותו. מדובר בפרויקט יוצא דופן, מאחר שכולו כמעט מבוסס על מתנדבים ותרומות. בכל יום מתייצבים עשרות מתנדבים לעבודה בבניין בשיקום הבתים וחידושם, בקיבוץ שספג מכה קשה כל כך בתחילת המלחמה. 64 נרצחים (כולל שני החטופים שנהרגו בטעות מאש צה"ל), 19 חטופים, מהם חמישה עדיין בשבי חמאס.
ודווקא מהאפר הזה שישנו עדיין בבתי השכונה הצעירה של הקיבוץ, צומחת התקווה האמיתית. לראות את עם ישראל, שמגיע לכפר עזה כדי לשקם את הבתים אל מול החלק הדרומי של העיר עזה, לראות את טובי בניה של מדינת ישראל עובדים בעבודת בניין, מבהיר כיצד העם הזה עסוק בבניית תקווה בעוד המנהיג עסוק ביצירת ייאוש. ובסופו של דבר, תמונת הניצחון במלחמה הזו חייבת להיות ברורה: החזרה של תושבי הצפון והדרום לבתיהם והשיבה של החטופים לביתם. כל תוצאה אחרת, תשמר את ההישג של חמאס ב-7 באוקטובר 2023.
