אביגיל עידן, שנחטפה מקיבוץ כפר עזה בהיותה בת שלוש לאחר שהוריה נרצחו, הפכה לאחד מסמלי אירועי 7 באוקטובר. חודשים לאחר שחרורה בעסקת החטופים, תמונתה בזרועות נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ריגשה את העולם. את יום הולדתה הרביעי ציינה אביגיל בשבי, בלי איש מבני משפחתה, לאחר שהוריה רועי וסמדר נרצחו. שני אחיה, מיכאל ועמליה, התחבאו בארון בזמן הטבח וניצלו. היום (ראשון) אביגיל חוגגת חמש, יומיים לפני תאריך שהפך למעין יום הולדת נוסף: יום שחרורה משבי חמאס.
"אנחנו לא מרגישים שהיא השתנתה מאוד, היא פשוט התבגרה מאוד בשנה הזו", מספרים זולי ולירון, דודיה של אביגיל שאימצו אותה ואת אחיה למשפחתם. "אצל כולנו יש את החיים של לפני ואחרי 7 באוקטובר. היא הייתה גם קודם ילדה בריאה ומלאת שמחת חיים, היא חכמה בצורה שאין דברים כאלה. היא חושבת שהיא בת 16, ויש לה חוסן מדהים".
אביגיל לא רצתה להשתתף בפרויקט שלנו, ובחוכמתה שאלה את לירון למה רוצים לצלם אותה. "שאלתי אותה אם היא זוכרת את אמילי, את זיוי וגלי, את דורון ואת קית' (דמארי, ברמן, שטיינברכר וסיגל – י"צ) – החברים שלנו מהקיבוץ שעדיין לא חזרו הביתה, שאנחנו עושים את זה בשבילם", מספרת לירון. "ואז היא בחוכמה הילדית שלה שאלה, 'אבל איך זה יעזור?' - אנחנו נמצאים שנה אחרי, והמחשבה הנורמלית היא 'לא יכול להיות שהם עדיין שם'. מבחינתי היה לנו נס, כי הנה אנחנו 415 יום אחרי, ויש 101 משפחות שלא קרה להן הנס הזה. זה נוכח לנו ביומיום, זה הולך איתי לישון בלילה וקם איתי בבוקר".
6 צפייה בגלריה
"היה לנו נס, ויש 101 משפחות שלא קרה להן הנס הזה עדיין". זולי ולירון עם אביגיל אחרי השחרור
(צילום: דוברות בית חולים שניידר)
"זאת הסיבה שהסכמנו גם לכתבה הזאת", ממשיך זולי. "זיוי וגלי גדלו לנו מול העיניים, אני זוכר אותם כילדים שמשחקים לנו כדורגל בחצר. אביבה (סיגל, ששבה מהשבי ובעלה קית' עודנו חטוף – י"צ) הייתה הגננת של הילדים שלי, זאת הקהילה שלנו. אנחנו רוצים להראות להם שזה לא משנה אם מדברים על ילדה בת ארבע או על בן 40, כולם חייבים לחזור. לכולם יש צלקות כאלה ואחרות, אבל החיים חזקים מאיתנו וחייבים להמשיך הלאה – אבל לא לפני שיחזירו את כל החטופים. אנחנו רוצים לתת את התקווה למשפחות האחרות, לטליה השכנה שלנו (טליה ברמן – י"צ), שהילדים שלה יחזרו בסדר. זה אחד החששות שהיו לי, מה אני אראה אחרי 51 יום, אז אני אפילו לא יכול לחשוב על מה קורה עם המשפחות שבמצב הזה כבר 415 יום".
זולי ולירון, כמו כל אזרחי ישראל, לא דמיינו שכך תיראה המציאות גם שנה לאחר חזרתה של אביגיל, כמעט 14 חודשים אחרי 7 באוקטובר, ובשנה הנוספת שמתחילה כעת, כשאביגיל בת חמש והתא המשפחתי החדש שלהם מציין שנה, הם מספרים שלפניהם עוד דרך ארוכה: "אני חושבת שאנחנו נמשיך לעשות מה שאנחנו עושים כל השנה הזאת – לבחור בחיים", אומרת לירון. "לצד הכאב והטרגדיה, אני חושבת שזה גם מה שרועי וסמדר היו רוצים בשבילנו ובשביל הילדים שלנו, ושנה מהיום אנחנו נהיה עוד יותר חזקים. מי שפעם ראשונה פוגש אותנו ולא מכיר לעומק את הסיפור, לא שיש הרבה כאלה, שואלים אותנו מי של מי, כלומר מי ביולוגי שלנו. בזה אנחנו עוסקים, בלהיות משפחה. יש לנו דרך ארוכה, היא מלאה במהמורות, לא רק בגלל אביגיל, גם האחים שלה, גם הילדים הביולוגיים שלנו ומה שהם עברו באותו היום עד שחולצנו מהממ"ד שלנו. כולנו באמת עוסקים רק בשיקום ובהחלמה שלנו כמשפחה, והיא לא תהיה שלמה עד ש-101 החטופים יחזרו הביתה".
6 צפייה בגלריה
"זה מה שרועי וסמדר היו רוצים בשבילנו". אביגיל עם הוריה שנרצחו ואחיה מיכאל ועמליה
(צילום: דוברות המשטרה)
"זאת משימת חיינו, זה מה שאנחנו עושים 24/7 – לשקם את הילדים, להכיר את ההרכב המשפחתי מחדש", מסכם זולי. "חשוב שיידעו את זה מעבר, האזרחים והמדינה, גם אם חטוף חזר הביתה, האירוע לא נגמר. הוא רק מתחיל. אנחנו רוצים ומצפים, ואני חושב שמגיע לכל אחד מאיתנו אחרי מה שחווינו, את מלוא תשומת הלב, מלוא העזרה. שהמדינה לא תסכם את האירוע ותגיד 'או.קיי, אפשר להמשיך הלאה', זה לא עובד ככה. יש תהליך החלמה ארוך מאוד, זה לוקח זמן. לא חזרנו הביתה ונשלם הסיפור, אנחנו משתקמים בכל יום, נותנים לפצעים להגליד. וזה לא קורה בחודש, ולא בשנה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.24
