באחד הקמפיינים של מפלגת כחול לבן (למי שזוכר) הושווה בנימין נתניהו לנשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן. באותם ימים רחוקים ועתיקים (כמעט חמש שנים), ההשוואה נראתה מוגזמת גם בחלק מאזורי המרכז הפוליטי, שהיה קהל היעד: נתניהו אמנם כבר היה אדם חסר מעצורים תחת אישומים פליליים חמורים, אבל עדיין רחוק דיו מהסממנים המובהקים של התנהלות סמכותנית על מלא: טיהור מוסדות רשמיים ממתנגדי השלטון, סימון בוגדים במערכת הביטחון ושינוי עקבי של סדרי המשטר, על מנת להבטיח לא רק הישרדות אלא גם שינוי מהותי והיסטורי של המדינה.
אולם מה שלא היה נכון עובדתית אז הולך ומתהווה בימים אלה. נאום תשע הדקות של נתניהו, למשל, מהווה שיא במהלך שלא היה כמותו לפני חמש שנים: מלחמה גלויה של השלטון בראשותו נגד הממסד הביטחוני (בעיקר צה"ל ושב"כ), ועוד בזמן המלחמה הארוכה והמורכבת בתולדות המדינה. נתניהו אמנם נכנס לעימות חזיתי מול צמרת הצבא ושר הביטחון דאז בפרשת אלאור אזריה, שם הפך את דעתו הראשונית בגלל הסחף העממי ברשתות החברתיות, אבל במקביל שמר על כבודה של הקצונה הבכירה ובעיקר לא ייחס לה מניעים זרים, אפלים וחתרניים. באותו זמן, אם צריך להזכיר, גם היה שותף מלא ל"קונספציה" בעזה ובלבנון.
גם מהלכיו הראשונים של שר הביטחון מלמדים, כי בניגוד לקודמו הוא לא מעוניין לשמור על עצמאותה המקצועית של המערכת וגם לא על מראית עין של תקינות חוקית ומשטרית. ההחלטה השערורייתית, שלא לאשר יותר צווים מנהליים נגד מתנחלים, מלבד היותה סממן מובהק של אפרטהייד (מערכת חוק ואכיפה נפרדת לשני סוגי אוכלוסיות), מלמדת שהוא לא שונה בהרבה מדמויות קיצוניות ומהפכניות כמו השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר: גם הם רוצים "שב"כ מטעם", שיפעיל את כוחו האדיר והדרקוני נגד מי שמפריע להם (נניח ערבים ומפגינים) ויישב בשקט מול מי שלא מפריע להם (למשל העבריינים מבין אנשי הגבעות). פעם נתניהו לא רצה בכך (למשל במאמץ הממסדי להרשיע את הרוצח עמירם בין עוליאל), ועכשיו כן. כפי שניתן היה להבין מהתמונה המביכה מהשבוע שעבר, ישראל כ"ץ נמצא שם בתור תפאורה.
נתניהו עומד בראש פלג שמעוניין לנטרל את מה שנשאר ממוקדי הכוח שלא סרים למרותו, גם אם זה אומר לכונן משטר יותר קיצוני ודתי ממה שכביכול מתאים לו אישית
כמו במקרה של ארדואן, נתניהו הוא לא הזאב שהזדמן לו להתנפל על עדר כבשים תמימות וטהורות. בדומה למערכת המשפט, שאיתה נתניהו נמצא במלחמה גלויה כבר שנים ארוכות (שלא לדבר על התקשורת), האליטה הביטחונית–צבאית היא לא מנזר והאנשים שמרכיבים אותה הם לא טבעונים. המאבק בין הצדדים אינו בין "טוב" מוחלט ו"רע" מוחלט, אלא בין שני אגפים שמבינים שהאומה הגיעה לצומת דרכים ולכן המאבק על ההגמוניה חייב להגיע להכרעה. נתניהו עומד בראש פלג שמעוניין לנטרל את מה שנשאר ממוקדי הכוח שלא סרים למרותו, גם אם זה אומר לכונן משטר יותר קיצוני ודתי ממה שכביכול מתאים לו אישית. האליטה הביטחונית רואה בעיניים כלות איך סדרי בראשית מתפוררים בקלילות, אך מעדיפה להאמין ש"גנבו לנו את המדינה" במקום לערוך חשבון נפש נוקב.
ובעיקר חשוב לזכור שנתניהו לא היה מעז לשאת נאום נפשע כזה, אלמלא היה נתמך בגרעין קשה ולא קטן בכלל, שרואה בו שליח של ההיסטוריה למשימה שתשנה את עורה של ישראל. זה גם לא היה מתאפשר אלמלא התרגל ציבור רחב להתבשל במים הרותחים בעודו חושב שהוא משכשך בג'קוזי. אם כך, אך טבעי שהשלב הבא עבורו יהיה חמאם טורקי.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.11.24
