ב-7 באוקטובר משפחת ברודץ' מכפר עזה נחטפה כמעט בשלמותה - אמא הגר והילדים עפרי, יובל ואוריה - ואיתם בת השכנים שנרצחו, אביגיל עידן. רק האב אביחי נותר להיאבק על משפחתו.
4 צפייה בגלריה
"הילדים היו מתחת לזרקורים מהרגע שהם חזרו, והם יודעים שזה נמשך כי החטופים עדיין שם". עפרי, יובל ואוריה ברודץ' עם הכלב רודני
(צילום: זיו קורן)
אחרי 51 יום שוחררו הגר ושלושת הילדים בעסקת החטופים. "כולם מאוד מודעים לשבוע הזה", מספר האב אביחי, "זה שבוע עם הרבה הצפה, הרבה חשיפה. אי אפשר לחגוג, לצערי, כי לא כולם חזרו, וזה כואב לחגוג. אז אנחנו נציין את היום הזה עם הרבה כאב והוקרה, מודעים לנס הגדול שקרה לנו כמשפחה וגם למצוקה הגדולה של המשפחות שסביבנו. אנחנו חיים את זה יום-יום, אוכלים עם הקהילה בחדר אוכל, נפגשים באירועים, וזה כל פעם עולה. אנחנו רואים בשפיים משפחות וזה מרגיש נורא, אבל אלה משפחות שמחזיקות המון תקווה וזה מחזיק גם אותנו, התקווה להתאחד עם הקהילה שלנו.
"הילדים חיו את זה 51 יום, והם חיים את זה גם עכשיו במחשבה. לא יודע כמה הבנים, אבל הגר ועפרי מאוד מודעות למה שקורה לחטופים שם - מה מתרחש במקום הנוראי הזה? מה עובר עליהם? מה מעוללים להם? זה קשה מאוד, אני יודע מה עובר לילדה שלי בראש. אנחנו הולכים לישון עם זה בלילה וקמים עם זה בבוקר, ובטח עכשיו, שנה אחרי. הילדים שלי היו מורעבים בשבי, והם אוכלים עכשיו ארוחת ערב והולכים לישון כשהם חושבים על חברים שלהם מהקיבוץ, אנשים שהם פגשו בעזה, שמורעבים כבר למעלה משנה, שבמקרה הטוב קיבלו הערב פיסת לחם".
4 צפייה בגלריה
"הולכים לישון עם זה בלילה וקמים עם זה בבוקר". משפחת ברודץ' אחרי השחרור
(צילום: דוברות שניידר)
השיקום של משפחת ברודץ', כמו של כל החברה הישראלית, לא יקרה לפני שישובו כל 101 החטופים. בינתיים נאחזת המשפחה בקהילה שסביבה. "בחרנו להישאר כרגע באזור המרכז, בקיבוץ שפיים שמארח את קהילת כפר עזה מאז 7 באוקטובר בנדיבות ובחום אין קץ והעמיד לרשותנו את כל מה שאפשר, ברוח התנדבות אינסופית ועם קהילה מעוררת השתאות. בסופו של דבר אנחנו לא מרגישים שינוי, קיבוץ זה קיבוץ וילדים מסתגלים מהר. יש להם חקלאות מסביב לבית, יש גן שעשועים, יש אנשים שעוזרים ומקיפים אותנו. הילדים משולבים במערכת החינוך של הקיבוץ, אבל זאת הסתגלות מורכבת. עפרי לא הייתה בכיתה ה', יובל הפסיד את כיתה ג' ואוריה פיספס שנה שלמה של גן. יש להם צוות תומך ועוזר והם מנסים להדביק את הפער, וגם הילדים מסביבם תומכים, באמת נשמות טובות.
"כשהקהילה של כפר עזה תעבור לרוחמה יהיה יותר קשה, אבל לשמחתנו זה בהדרגה. יוצא לי לחשוב על השיח שהיה פעם על הדרכונים הזרים. תמיד הייתי מתנגד, הייתי מסביר למה אני בוחר לגור בכפר עזה - כי זאת המדינה שלי וזה מה יש, להיות חזקים ולהאמין בשלום. שמתי לב שזאת עדיין התפיסה שלי, והילדים מתחנכים על זה. אני לא חושב שבמקום אחר בעולם היו עוזרים לנו ככה, אנחנו יכולים ללכת ברחוב ומישהו יבוא ויגיד לנו או לילדים כמה הם מתרגשים ושמחים לראות אותנו. זה מרגש".
4 צפייה בגלריה
"קיבוץ זה קיבוץ וילדים מתרגלים מהר". במשכן הזמני של קהילת כפר עזה בשפיים
(צילום: זיו קורן)
החטופים ששבו הפכו למפורסמים בעל כורחם, וכעת הם מרגישים שמשימת השבת חבריהם מונחת גם על כתפיהם: "הילדים היו מתחת לזרקורים מהרגע שהם חזרו, והם יודעים שזה נמשך כי החברים שלהם, האנשים שהם פגשו בעזה, עדיין שם. הם יודעים שהם נחשפים כדי להדהד את זה בתקשורת עד שכולם יחזרו. יש לנו תמונות על האוטו של החטופים מכפר עזה, אנחנו מדברים עליהם כמעט כל הזמן, עפרי גם שואלת כל הזמן מה קורה עם המשא ומתן, אם זה מתקדם. זו הסיבה שאנחנו עושים את זה.
"אני לא מאמין שאנחנו שנה אחרי וזה המצב, שממשלת ישראל מאפשרת לזה לקרות", מסכם אביחי. "אנשים שנחטפו מהמיטות שלהם נמצאים שם למעלה משנה. אף אחד לא מצליח לעכל את זה, ואנחנו ממשיכים לחיות וזה נורא ואיום. עצוב לי להגיד את זה, אנחנו לא מנרמלים את זה, אבל זה כבר חלק מהיום-יום של כולנו. יש תחושה שהיה צריך לעשות יותר, שצריך לעשות יותר. לעם היהודי חסר משהו גדול מאוד, הוא מאבד פה נתח, בשר מבשרו, והוא צריך להיאבק יותר בשבילו".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.11.24
