ביום 28 בנובמבר תמלא שנה ליום פדיוני משבי חמאס. למן היום שחזרתי ורגליי דרכו על אדמת הארץ, במעבר כרם שלום, שאלתי איפה היה הצבא ב-7 באוקטובר? היכן הייתה המדינה שהפקירה לנפשו חבל ארץ שלם בדרומה של הארץ ובו קהילתי - קהילת ניר עוז?
לא באתי, ביום הזה, לספר על 53 ימי האימים והגיהינום שהיו מנת חלקי בחאן-יונס, אך עדיין מהדהדים באוזניי קולות דריכת הנשק, וצעקות ה"איטבח אל יהוד" של האלפים שהתגודדו סביב המכונית של אנשי חמאס רגע לפני השחרור והמעבר לצלב האדום. אני כאן, ואני רואה בכך נס. כל יום מחדש - נס לי ולמשפחתי האהובה, ונס למי שנפדו מן השבי בסוף חודש נובמבר 2023.
שנה חלפה ועימה מעט ברכותיה וריבוי קללותיה, ותחושת ההפקרה רק הולכת וגוברת, הולכת ומתחזקת מיום ליום. מי היה מעלה על דעתו שעדיין 101 חטופים נמקים במנהרות של רצועת עזה? הצבא נלחם ועושה עד מעבר ליכולותיו וכוחותיו. חיילינו-בנינו נופלים, נפצעים והכל כדי להשיב לנו, האזרחים, את מעט הכבוד שעוד נותר בנו. הלוחמים בעוז רוח ובהקרבה אין קץ, מבקשים יותר מכל להביא את החטופים, בשלום, הביתה.
101 נשים וגברים, צעירות וצעירים, חיילות וחיילים זועקים מבלי שקולם יישמע, ומתחננים שנעשה הכל כדי שהם ישובו הביתה. 29 מן הקוראים אלינו הם אנשי הקהילה האהובה שלי, קהילת ניר עוז, שנשברה לרסיסים ביום שבת התופת.
רק בימים האלה התפרסמו ברבים שני סרטונים של סשה טרופנוב, ובהם הוא מתחנן שנעשה הכל - אבל הכל - להחזרתו. סשה היה תלמידי, כמו גם דולב יהוד, נדב פופלוול וכרמל גת, ועוד רבים, וגורלם המר הגיע למרבה האימה לפתחנו.
עצוב לי לומר, האזרחים רוצים, מבקשים, זועקים מעל כל בימה אפשרית, נוסעים ברחבי העולם, מתחננים על הצלת נפשם של חטופינו. אבל הממשלה שלנו, היא - אטומה שבאטומות
עצוב לי לומר, האזרחים רוצים, מבקשים, זועקים מעל כל בימה אפשרית, נוסעים ברחבי העולם, מתחננים על הצלת נפשם של חטופינו. אבל הממשלה שלנו, היא - אטומה שבאטומות. אוזניים לה ולא תשמע. עיניים לה ולא תראה. זאת אטימות ששום בר-דעת ובר-לבב לא יוכל להבין. 101 הורים, בנים, סבים, אחים מוחזקים שנה בתת-תנאים. מי יודע מה עובר עליהם מדי יום. כבר ניקרו כל כך הרבה הזדמנויות לרקום עסקאות ולהשיבם הביתה, אבל דבר לא נעשה.
הימים נוקפים, העונות מתחלפות - החורף כבר כאן. איך אפשר להסתכל בעיני משפחות החטופים - שכניי לבניין סילביה ולואיס קוניו, ששני בניהם, דוד ואריאל, עדיין בשבי? איך אפשר להביט בעיני הנכדים שלנו ולומר להם: כשתתגייסו ותשרתו נעשה הכל כדי שלא יקרה לכם הנורא מכל? לא להפקרת הזולת חינכנו אותם. ההפקרה של יישובי העוטף ביום הארור ההוא וההפקרה המתמשכת של החטופים פרמה את התפר הדק של האמון שלי ושל רבים מאיתנו, שבאים וזועקים מדי שבוע, במוצאי שבת, את התפר העדין של האמון בינינו לבין הממשלה. ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, אך לדאבוננו, ממשלה שאיבדה את המצפן ואת המצפון המוסרי שלה.
הייתי תמימה לחשוב וקיוויתי בכל ליבי שתהיינה עסקאות נוספות כדוגמת שבע הפעימות, שבחמישית מהן זכיתי להשתחרר. אבל לא כן
הייתי תמימה לחשוב וקיוויתי בכל ליבי שתהיינה עסקאות נוספות כדוגמת שבע הפעימות, שבחמישית מהן זכיתי להשתחרר. אבל לא כן. התראיינתי בתחנות הרדיו ובערוצי הטלוויזיה, דיברתי בלי הרף, סיפרתי בכל מקום ובכל אתר, אבל גם לי אזלו המילים. נותרו רק הדמעות.
בכל כוחי, עודני נאחזת בשביב התקווה הדועכת וזועקת בקול גדול: את כולם. עכשיו!!!
הימים נוקפים, העונות מתחלפות - החורף כבר כאן. איך אפשר להסתכל בעיני משפחות החטופים שיקיריהן עדיין בשבי? איך אפשר להביט בעיני הנכדים שלנו ולומר להם: כשתתגייסו נעשה הכל כדי שלא יקרה לכם הנורא מכל?
פורסם לראשונה: 00:00, 25.11.24
