אתמול התרחש אירוע יוצא דופן בחיינו: ממשלת ישראל קיבלה החלטה. לא סתם קיבלה – קיבלה פה אחד. בזמן שעשרות טילי חיזבאללה, הארגון שניצחנו, מילאו את פני השמיים ומיליוני ישראלים מוטרדים רצו למרחבים מוגנים, הממשלה שלנו התעסקה בשאלה שמטרידה את שריה באמת: איך לדפוק כלכלית כלי תקשורת.
כלי התקשורת הוא עיתון "הארץ". שר התקשורת שלמה קרעי, בעצה אחת עם נתניהו, הביא לממשלה הצעה שאומרת בפשטות: הממשלה וכל הגופים המתוקצבים על ידה יימנעו מלפרסם פרסום כלשהו בעיתון הזה ולא יתקשרו איתו בכל דרך. הסיבה המוצהרת: שתי מילים בנאום שנשא המו"ל והבעלים של "הארץ" עמוס שוקן בכנס בלונדון. שוקן קרא בנאומו לטרוריסטים פלסטינים "לוחמי חופש".
יותר משהחלטת הממשלה מלמדת על העיתון ודעותיו, היא מלמדת על טיבה של הממשלה הנוכחית, ערכיה וכוונותיה. אגיע לזה. בינתיים נדמה לי שהקורא מצפה ממני להסברים: אחד, מה אני חושב על ההתבטאות של שוקן; שניים, מה אני חושב על עיתון "הארץ".
יפה. אני חושב ששוקן שגה פעמיים: פעם אחת, אנשים שהורגים בזדון, בכוונת מכוון, נשים, ילדים, בלתי מעורבים, אינם לוחמי חופש – הם טרוריסטים. ההבחנה הזאת קריטית מבחינה מוסרית ויש לה גם היבטים פרקטיים. פעם שנייה, לא השאיפה לחופש מניעה את הטרוריסטים. המשטר שהם חותרים אליו הוא פונדמנטליזם איסלאמי במקרה של חמאס, אוליגרכיה כוחנית במקרה של התנזים של הפתח. אלה ואלה מבקשים להחליף כיבוש בכיבוש.
כותבים ב"הארץ" ביקרו בחריפות את דבריו של שוקן. הביקורת הייתה לכבודם ולכבוד העיתון. הם פעלו כפי שנבחרת גדולה של בעלי טורים פעלה ב"ידיעות אחרונות" לאחר פרסום ההקלטה משיחת נתניהו ונוני מוזס. לא נעים לעיתונאי לתקוף מו"ל שמפרנס אותו ומפרסם ברבים את פירות עבודתו. לפעמים אין מנוס.
"הארץ" מגיע לביתי כל בוקר יחד עם "ידיעות", בשקית ניילון אחת. שני העיתונים שונים, וטוב שכך. שניהם תורמים תרומה אדירה להשכלת הציבור, לערנותו, להבנתו. כך גם גופי התקשורת האחרים, התאגיד והגופים המסחריים. בישראל התקשורת החופשית היא מבקר המדינה, היא האופוזיציה, היא שומרת הסף: תפקידה חיוני. סדרת הטלוויזיה שמשודרת בשבועות האחרונים על המו"לים ומלחמותיהם מחמיצה את העיקר: התקשורת הישראלית הרבה יותר טובה וחשובה מהמלחמות הפנימיות שלה. הסך הכל עולה על התרומה של כל גוף תקשורת בנפרד.
שרי הממשלה הנוכחית לא חושבים כך, וזאת זכותם. גם ממשלות קודמות לא אהבו את התקשורת ולא שבעו ממנה נחת. ההבדל הוא במעשים. כאשר הממשלה וגופים שמסתייעים בה מפרסמים מודעות ב"הארץ", הם מעריכים שיש קוראים שהמידע יועיל להם. הממשלה לא עושה טובה לגוף תקשורת כאשר היא מפרסמת בו – היא עושה שירות לציבור ומועילה לעצמה ולמדינה.
פרויקט ההרס שהתחיל בתאגיד גולש אל העיתונים ומשם יגיע לערוצי הטלוויזיה והרדיו ולאתרי החדשות
אבל שרי הממשלה – פה אחד – גורסים אחרת. הם מתייחסים אל תקציב המשרדים שלהם כאל טובת הנאה שניתנה להם, כאל עוד כסף פוליטי. חמור מזה – הם מתייחסים לתקציב המדינה כאל אמצעי סחיטה. אם אתה מהלל אותם תזכה לתקציבי פרסום – אם אתה מבקר אותם תפשוט את הרגל. פרויקט ההרס, שהתחיל בתאגיד השידור, גולש עכשיו אל העיתונים ומשם יגיע לערוצי הטלוויזיה והרדיו ולאתרי החדשות. זה הצליח בהונגריה, למה שלא יצליח בישראל?
או, למצער, ההחלטה תיבלם בדרך ואז תוכיח שוב לבייס שלך שבג"ץ והיועמ"שית הם האויב והדיפ סטייט שולט במדינה.
זה חמור ומטריד אבל גם משעשע. שערו בנפשכם מקרה קיצון: התיאטרון הקאמרי מבקש לפרסם מודעה על מחזמר חדש. בלי מודעות, יודע התיאטרון, לא קונים כרטיסים. לא, אומר השר קרעי. אתה מקבל סיוע מגוף ממשלתי. אתה תגביל את עצמך למכירת כרטיסים רק לצופי ערוץ 14. רפא”ל תבקש להציע משרות למהנדסים. לא ולא, יצווה קרעי: מהנדסים רק בערוצים שלי.
הכל קשור: אותו קרעי מקדם עכשיו חוק שיעניק חסינות טוטאלית ממשפט לחברי הכנסת. לוין תומך. “כל החיות שוות”, נכתב ב”חוות החיות” של ג’ורג’ אורוול. באים החזירים ומוסיפים משפט: “אבל יש חיות ששוות יותר”.
נתניהו הוא דוב פצוע, מבוהל, תוקפני, נוקם ונוטר. מונולוג תשע וחצי הדקות שהפיץ במוצאי שבת המחיש לכל הישראלים את מצבו. הימים שבהם ניסה לרסן את השרים תאבי ההרס שלו חלפו ואינם. ההחלטה בעניין "הארץ" לא תיגמר ב"הארץ".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.11.24
