"לקח לי זמן להבין שאני בארץ. אני חיה בצעד קדימה וצעד אחורה, אני לא מבינה שזאת המציאות שלי, שזה מה שקרה לי, למשפחה שלי". כך סיפרה ל-ynet ו"ידיעות אחרונות" אגם גולדשטיין-אלמוג בת ה-18 על שחרורה מהשבי לפני שנה.
אגם נחטפה מביתה בכפר עזה עם שני אחיה הקטנים, גל וטל, ואמה חן. אב המשפחה נדב והאחות הבכורה ים נרצחו במתקפה על הקיבוץ ב-7 באוקטובר. מאז ששוחררו אחרי 51 ימים בשבי, אגם מהווה קול לנשים שפגשו במנהרות ונותרו מאחור. "אם הייתי יודעת לפני שנה שאני אעזוב את הבנות שהיו איתי והן עדיין לא ישתחררו, הייתי מדברת אחרת, נפרדת אחרת, הייתי מצטערת. הייתי בטוחה שהן ישתחררו יום-יומיים אחרינו", היא אמרה.
4 צפייה בגלריה
"אומרים לנו שאנחנו נס, שאיזה מדהים שאנחנו פה. אבל אני לא מצליחה להרגיש את האושר הזה". אגם ליד הקברים של אביה ואחותה
(צילום: זיו קורן)
"לא ידעתי כלום, לא ידעתי גם מתי אני אשתחרר. ולמען האמת אני עדיין לא מרגישה שהשתחררתי, כי הן עדיין שם", המשיכה אגם. "אם יקרה להן משהו אני לא יודעת איך אוכל לחיות עם עצמי, עם הידיעה שאני האחרונה שראתה אותן, שהעברתי מהן מסרים למשפחות שלהן. וזה כל כך הגיוני שיקרה שם משהו, כי סכנת החיים שם היא בכל יום.
"אומרים לנו שאנחנו נס, שאיזה מדהים שאנחנו פה. אבל אני לא מצליחה להרגיש את האושר הזה, הנס שהיינו ברשימה. המעבר החד בין עזה לישראל, עד עכשיו אני לא תופסת את זה, אני עדיין חיה שם. אני חיה את הפחד של הבנות ששם. זה שעברה שנה רק גורם לתחושות קשות ומבלבלות - איפה הן? איך הן?".
בשנה האחרונה אגם נאלצה להתרגל לבית חדש ולמשפחה בהרכב חסר. "השגרה שלי השתנתה, כל פעולה שאני עושה מלווה בתחושת מועקה קשה", היא סיפרה. "כל החלטה, מקטנה ועד גדולה, הופכת להיות הרבה יותר קשה. יש לי תחושה שאין טעם לעשייה, קשה לי לקום בבוקר כי אני לא מאמינה למציאות שאני קמה אליה, בלי אבא שלי, בלי אחותי, לא בבית שלי, בלי הבנות.
"קשה לי להיות בבית בהרכב החדש, הכל כך חסר, במקום שצריך להיות הכי עטוף והכי משפחתי, לפעמים אני לא מסוגלת להיות שם עם מה שנשאר לי. נשאר לי המון אבל גם הלך כל כך הרבה. אני שואלת את עצמי מתי ארגיש שאני בבית? שזאת המשפחה שלי. מתי אני אני אקום בבוקר ולא יכאב לי כל כך ולא אתגעגע כל כך? מתי אצליח לקבל את זה ולהודות על מה שנשאר? הרבה פעמים אני מרגישה לבד בקושי ובעצב שלי".
4 צפייה בגלריה
"אני שואלת את עצמי מתי אקום בבוקר ולא אתגעגע כל כך". מימין לשמאל: ים ז"ל, טל, חן, נדב ז"ל, גל ואגם
היום, שנה אחרי ששבו הביתה, מבקשת אגם להזכיר לציבור הישראלי את תמונת החזרה שלה ושל משפחתה. "אני מקווה שהמדינה תיזכר כמה אושר היה כשחזרנו, איך אנשים יכלו לנשום. חזרנו למציאות קשה, לאבל, אבל זה היה פה. אז בואו נעשה שוב את האושר הזה ונסיים את זה, זה לא יכול להיגמר אחרת".
היא הוסיפה: "כמה כוח זה נתן לי לדעת שחיכו לי כל כך הרבה, ישר אמרתי לאמא שהבנות חייבות לראות את זה, את כל האנשים הטובים. לראות את החיילים שהועברתי אליהם בעזה. כל מפגש כזה החזיר בי לאט-לאט את האמון, פתאום יש טוב. הלוואי שלהם שם פתאום יהיה טוב. שיזכו להרגיש את התחושות האלה. אנחנו חייבים להחזיר את כל החטופים - אלה האנשים שלנו. הם סובלים שם, כבר כל כך הרבה זמן, וזאת מציאות שאסור להתרגל אליה".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.11.24
