אחרי 13 חודשים של חילופי מהלומות מול חיזבאללה, שפירקו את הצפון כמו שהכרנו אותו ושלחו עשרות אלפים להיות פליטים בארצם, אזרחי ישראל עומדים לגלות שאפילו הצלחה צבאית משמעותית לא מתורגמת להישג מדיני מספק.
הסכם הפסקת האש המתגבש בלבנון מעורר סערה בראש ובראשונה כי האמת פשוטה: ניצחנו את האויב הכי מסוכן שניצב בגבולות הארץ. בצבא יש אולי חילוקי דעות בנוגע לתנאי ההסכם, אבל לא תמצאו קצין בכיר אחד שהאמין שאלו יהיו יחסי הכוחות בין הצדדים. למעשה, הייתה זאת צמרת המטכ"ל שרצתה לוותר על העמקת הלחימה בצפון מבלי אפילו לטפל בקו המגע.
אבל חסן נסראללה, שהחליט מלכתחילה לחבר בין לבנון לעזה, הפסיד את רוב מפעל חייו ובשלב כלשהו גם את חייו. יתר הפיקוד הבכיר של חיזבאללה עבר גם הוא לעולם שכולו טוב, אינספור מחבלים נפגעו במבצע הביפרים המזהיר והתוכנית המבעיתה לכיבוש הגליל הייתה ואיננה, בזכות תמרון אינטנסיבי שבו נפלו מיטב הבנים. גם ארסנל הרקטות של חיזבאללה אמנם ממשיך לאמלל את תושבי הצפון ולעיתים גם את המרכז, אבל לא בממדים שדוברו בעבר וגם המלאי עצמו הידלדל. והנה הבעיה הנוספת עם ההסכם: במקום להעמיק את ההישג ולדחוק את חיזבאללה עוד יותר, הוא עלול לתת הזדמנות לחיזבאללה לנסות שוב.
בפיקוד העורף מכבידים את ההנחיות והציבור בצפון כבר נערך לימים קשים, שבהם חיזבאללה ינסה להראות שלא נכנע
לא סתם זועקים ראשי היישובים בצפון, אלה שאמורים להוביל את מהלך השיקום, שההסכם יהפוך את שעון החול לקראת מלחמת לבנון הרביעית: תעודת הביטוח של ישראל נשענת על חופש פעולה מול "איום מיידי", שהיא הגדרה שנתונה ליותר מדי פרשנויות. הרי מאז סיום מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, חיזבאללה בנה את רוב התשתיות שלו באופן שכביכול לא יצר "איום מיידי". גם העברת אמצעי לחימה מאיראן, אימונים של יחידת רדואן וחפירת מנהרות ("ביצור") לא נחשבו ל"איום מיידי". ואז קמים בבוקר ומגלים ש-300 מטר ממטולה התבסס כוח צבאי מיומן, מאומן ומחומש עד הצוואר, ורק פקודה מפרידה בינו ובין טבח בישראלים.
דרום לבנון היא ממלכת השיעים
בשלב זה, לטווח הקצר, אפשר לדבר על החזרת התושבים מהצד הישראלי, משום שקו הבתים הראשון מהצד הלבנוני וגם חלק מהקו השני נחשפו והושמדו. כפרים שלמים שוטחו. אבל מה יקרה אם תושב לבנוני ירצה לחזור ולהקים מחדש את ביתו? ונניח שהוא בא בבגדים אזרחיים, מי תוקע לנו שלא מדובר בשיעי המשויך לחיזבאללה אולי גם לוחם? דרום לבנון היא ממלכת השיעים. אין משפחה שיעית (בטח לא בקו הבתים הראשון) שלא משויכת לחיזבאללה בצורה כלשהי: זאת האמת המרה שנלמדה מפריסת האמל"ח בכל בית שני. וחשוב להבהיר: חיזבאללה הוא לא חמאס: המציאות הזאת לא נכפתה בכוח הזרוע על האוכלוסייה. אז מה עושים עם אותו אזרח? מותר להגדיר אותו כ"איום מיידי"?
וכך יינתן לחיזבאללה האישור, למעשה, לשקם את עצמו ולהחיות את התוכניות שזה עתה חוסלו. בישראל, בינתיים, יצטברו בעיות אחרות (לא חסרות כאלה), אולי הצימרים יתמלאו שוב והסבלנות הציבורית הנדרשת למאמץ מלחמתי תיעלם. זה לא תרחיש מופרך אלא היסטוריה קרובה: כך קרה בדיוק אחרי 2006. לכן קיימת חשיבות עליונה להרחיב את המושג "מניעת התעצמות צבאית", באופן שיכלול שורה של פעולות שלא מהוות "איום מיידי". זה יכול להיות המנוף לאיים על חיזבאללה, אם רק יחשוב על שיקום, ומנגד יבטיח לגיטימציה בינלאומית לפגוע בארגון במידה שינקוט אפילו בפעולות מינימליות.
יוסי יהושועאולם כרגע נדמה שראש הממשלה, זה שאת הסכם הגז סימן ככניעה ודאג לומר שהוא היחיד שעומד בלחצים בינלאומיים, נחוש לסגור הפסקת אש בתנאים נחותים. הוא אף עושה זאת מעל לראשם של מנהיגי הציבור, תוך שתומכיו בתקשורת נזכרים לומר פתאום שהצבא "זקוק לרענון" (למרות שאין כבר מילואימניקים כמעט בגזרה) ועוד שלל פליק-פלאקים. בינתיים בפיקוד העורף מכבידים את ההנחיות והציבור בצפון כבר נערך לימים קשים, שבהם חיזבאללה ינסה להראות שלא נכנע. מי שמנצח באופן מובהק לא מגיע לסיטואציה כזאת, אלא מכתיב כללים להפסקת אש ואם הצד השני לא מקבל אותם אז מוסיפים לכתוש אותו. אחרת זה לא ניצחון ובטח שלא ניצחון מוחלט.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.11.24
