"איך נתת לו ללכת?" היא אחת השאלות הפחות-חביבות על ליאת, דפני ואביה שהתאלמנו מבני זוגן, אנשי שב"כ, בקרבות הגבורה של 7 באוקטובר. הרי כל מי שהכיר את יוסי טהר, איתי יהושע ומיכאל בן משה זכרם לברכה, יודע שהם היו בלתי ניתנים לעצירה, חלק בלתי נפרד מהדנ"א הלוחמני שהפך אותם לאנשי ביטחון מצטיינים. "אף אחד לא יכול היה לעצור אותם", מצהירה אביה, בראיון המשותף של שלושתן, "אם הייתי נועלת את הבית הוא היה יורד מהחלון בסנפלינג".
החושים הדרוכים והרעל בעיניים ליוו את אנשי שירות הביטחון המסורים גם בחיי היום-יום, הרחק מפעולות מבצעיות מסכנות חיים, אפילו בנופש משפחתי רגוע. "היה לו פשוט אופי של איש שירות, טיפוס", צוחקת אביה (27), אלמנתו של מיכאל בן משה ז"ל, לוחם שב"כ משדרות שנפל ב-7 באוקטובר אחרי שיצא ביוזמתו להילחם בקיבוץ זיקים.
"היינו פעם במלון כרמים, אנחנו יושבים בבריכה, סוף-סוף נרגעים, ופתאום מיכאל קם דרוך, מסתכל ואומר לי 'יש פה אירוע!' אני אומרת לו, 'מאמי, תשתחרר. אתה בנופש'. והוא מתעקש, 'יש כאן אירוע!' ואני ממשיכה לומר לו, 'אתה במלון, מה הקשר?' ואמאל'ה, יש לי צמרמורת כשאני מספרת את זה, אבל אחרי דקה עובר במקום הרמטכ"ל. והוא ישר אומר לי, 'נו, מה אמרתי לך? רואה את הבחור הזה והבחור הזה? הם בתפקיד, הם לא בבריכה בשביל הכיף'. הוא פשוט היה מכונה".
דפני בק (36), אלמנתו של איתי יהושע, ראש צוות מאבטחים בשירות הכללי שנפל ב-7 באוקטובר בבארי אחרי לחימה ממושכת, מבינה בדיוק על מה אביה מדברת. "את יודעת מה מצחיק? שמרוב סיטואציות כאלה עם איתי, גם אני הייתי כבר יכולה לזהות את האירוע.
"פעם היינו עם המשפחה במלון דן קיסריה, ופתאום איתי מתחיל לפגוש הרבה חברים. מה מסתבר? שגם יוסי כהן בא להתארח וכולם בתפקיד".
גם לליאת שור טהר (40), אלמנתו של יוסי טהר ז"ל, קצין שב"כ בכיר שנפל אחרי שחיסל חוליות מחבלים בקיבוץ מפלסים, התרחיש מוכר: "פעם הייתי עם יוסי באילת בנופש מבצעי, ואני רואה את העיניים שלו מתרוצצות ואומרת לו, 'מה קורה, אתה לא איתי'. יוסי אומר לי, 'תקשיבי, יש מצב שיש פה איזו סיטואציה. אני תכף קורא לחבר, הוא מחליף אותי, את יוצאת מהדלת ההיא שם'. עשה לי תוכנית מילוט ותוכנית פעולה של מה אנחנו עושים".
אביה: "נו, והיה משהו?"
ליאת: "לא, לא היה כלום".
אביה: "אז זהו, הוא כבר היה בשלב שהוא בסרטים בראש. זה אומר כבר יותר מדי שנים בשב"כ".
"ממש לא רמבו"
ליאת הכירה את יוסי ז"ל בגיל 13, והם יחד מגיל 17. בשנים הראשונות, כשהיה נעלם לשבועות ארוכים, היו צוחקים עליה שהיא ממציאה שיש לה חבר. טהר ז"ל הוא מהחללים היחידים בכוחות הביטחון שתמונתם אסורה לפרסום גם אחרי שנפלו. "אני מחזיקה בשתי משרות - מהנדסת בתעשייה הביטחונית ומגדלת ארבעה ילדים", היא מספרת, "התאומות הבכורות שלנו חגגו תשע, האמצעית בת שבע והקטן בן שש. בשלוש שנים נולדו לנו ארבעה ילדים. בשנים האלו יוסי הלך וצמח בארגון, וכמו כל גבר מצוי, היה פחות בבית. פתאום הוא חזר הביתה וגילה שיש לו משפחה גדולה.
"היינו 23 שנים ביחד. גדלנו במושבים שכנים. הוא היה צנום, רזה וביישן. ממש לא רמבו, כמו שהוא הפך להיות אחר כך בשייטת. הוא היה גם אח שכול. לפני 23 שנים אחיו נהרג בשירות הצבאי, וגם זה לא מנע מיוסי לעשות קריירה כלוחם. אני מעריצה אנשים כאלה. אבא שלי היה אומר לי שאקח בחשבון שלא נזדקן ביחד כי יוסי באקסטרים והמקצוע והתחביבים שלו כרוכים בהרבה סכנות, אבל לי זה רק גרם עוד יותר להתאהב בו".
כי היה בזה משהו סקסי?
"בעיקר כי זה ישב על ערכים שגדלנו עליהם בבתים. הייתי רואה איתו תמיד סרטים כמו 'רמבו' ו'לב אמיץ' וזה פשוט היה הוא, הדמות הזו. אני רואה פרומואים עכשיו של 'גלדיאטור 2', ואם הוא היה כאן זה היה לי ברור שהיינו בבכורה של זה".
דפני, מאפרת מקצועית ואמא להיילי בת הארבע, הכירה את איתי לפני שמונה שנים, כשהייתה דיילת. "הוא גם היה במסגרת תפקיד, הכרנו במסיבה ולא יותר מדי דיברנו בה, אבל יומיים אחר כך יצא שהייתי הדיילת בטיסה שלו חזרה, וככה בעצם הכרנו יותר והתחלנו לצאת".
אביה, אמא ללביא בן השלוש וחצי, עבדה בתעשייה ביטחונית ואחרי 7 באוקטובר לקחה פסק זמן. היא ומיכאל הכירו בגיל צעיר. "למיכאל היה אח שנהרג לפני 12 שנים. כשהייתי בת 15 הלכתי לשיעור תורה לעילוי נשמתו של אחיו, ובסיום מיכאל עמד ואמר קדיש ונשבר לי הלב. הוא ראה אותי בוכה והתחלנו לדבר. כבר אז הוא היה מדבר רק על ביטחון וקורא את כל הספרים על גיבורי ישראל".
הם היו אנשי צללים, אבל ידעתן פחות או יותר מה הם עושים.
ליאת: "הכרתי את העולם של יוסי, ידעתי בעצמי שפת קוד ומה אומרים כל הכינויים של כל המקומות. בראייה שלי הם חייבים לשתף עם הבית, כי אם הבית לא איתך שם - אתה לא תצליח בתפקיד. עד עכשיו לא יכולתי לדבר בתקשורת, אבל עכשיו, אחרי שיוסי נפל, חשוב לי להיות קול עבור בנות הזוג והנשים שמחזיקות את הבתים. כשזוג בריב או כשהמשפחה לא בטוב, קשה לגבר לתפקד בעבודה, וכשהוא בתפקיד מסכן חיים זה קריטי. אם יוסי היה יוצא לא חד ולא מפוקס - זו באמת סכנת חיים. זה הופך אותך לחלק מהמשימה בעצמך, החיים שלך סובבים סביב זה - את צריכה להיות ספונטנית בשביל הצד השני, שיכול להיות מוקפץ בכל רגע".
להסתער ראשונים, גם בלי פקודה, היה חלק מהאופי של יוסי, מיכאל ואיתי, שגם הנשים שלהן כבר השלימו איתו מראש, חלק שבא לידי ביטוי בפול ווליום בבוקר 7 באוקטובר. גם היום, יותר משנה אחרי, דפני זוכרת בכאב את העובדה שאיתי והיא לא ממש נפרדו לפני שיצא לקרב שממנו לא חזר. "איתי עשה מילואים בשתי יחידות. יחידת האם שלו הייתה היחידה לאבטחת אישים. הוא היה המאבטח של הרמטכ"ל ועשה את זה פעם בשבוע בערך, במקביל לעבודה בשירות. כמה שבועות לפני 7 באוקטובר הוא התחיל לעשות מילואים בעוד יחידה של אוגדה 36.
"ב-7 באוקטובר קמתי לעבודה, הייתי אמורה לאפר מישהי לאירוע משפחתי, וקמנו לאזעקה. נכנסו לממ"ד ואז ישבנו לשתות קפה, כשאני במקביל מנסה לברר אם הלקוחה עדיין צריכה שאגיע, כי אולי האירוע בוטל. בסוף התארגנתי, הלכתי, ואיתי נשאר עם היילי, במקביל בזמן הזה כבר תיפעל את ההקפצה שלו מבלי להגיד לי, וביקש מאמא שלי לבוא לשמור על הילדה. אני בכלל לא ידעתי שהוא יצא למילואים. כשהתקשרתי לאמא שלי היא אמרה שהוא ביקש שלא תספר לי אבל הוא יצא למילואים. תוך כדי אני אומרת ללקוחה שאני מאפרת 'לא נורא, הכל טוב, הוא עם הרמטכ"ל, מה יותר בטוח מזה? הוא בטח בבור'".
ויש סיכוי גם שלא והוא בגוב האריות.
"תוך כדי שאני אומרת את זה אני נזכרת שהוא בעצם התאמן למצב חירום עם האוגדה ושעכשיו זה מצב חירום. האסימון נופל לי בדיליי של שנייה ואני רק מחכה לרגע שבו אוכל לדבר איתו. היינו בקשר לאורך כל היום, בווטסאפ ובווידיאו, עד שב-20:46 בערב התקבלה הודעה אחרונה ממנו. בתשע בערך הוא נפל, בקרב בבארי".
כשהוא הפסיק לענות לך הבנת מה קרה?
"בהתחלה אמרתי, טוב, הוא בלחימה, הוא לא יכול לענות. כל שעה התעוררתי בלילה ושלחתי לו עוד ועוד הודעות. בראשון בצהריים נגמרה הסוללה בטלפון שלו וכבר נהיה רק וי אחד בווטסאפ, וזו הייתה ההודעה האחרונה ששלחתי".
ליאת: "מה, לא היית ממשיכה לשלוח לו הודעות אחרי שהוא נהרג?"
דפני: "לא. אבל אני יכולה לומר לך שאתמול התקשרתי אליו".
ליאת: "גם אנחנו מתקשרים. הילדים היו שואלים אם אפשר להתקשר לאבא, ומה תגידי? אז כן, תתקשרו".
דפני: "בראשון בצהריים כבר ידעתי שמשהו קרה והתקשרתי למוקד נעדרים של אנשי המילואים. הייתה שיחה סופר-מוזרה, ידעתי שהם מסתירים ממני משהו. הייתי אבודה לגמרי, אף אחד לא ניגש אליי ואף אחד לא היה איתי. הייתי הכי בודדה בעולם. מסביב ניסו להרגיע אותי ולומר שאני מגזימה, והמקום היחיד שיכולתי לפרוק בו היה קבוצת פייסבוק של אמהות צעירות. אבא שלי שהגיע לבקר רצה להתקשר לאיתי וביקשתי שלא יתקשר לידי כי חשבתי שאם יענה לטלפון מחבל אני לא אעמוד בזה. ביום שני בלילה העליתי סטורי של לב שבור, אחרי 50 שעות שלא דיברתי איתו, וכמה שעות אחר כך הגיעו להודיע לי.
"מתברר שמיליון אנשים ידעו לפניי. אני טיפסתי על הקירות שלושה ימים. איתי נלחם במשך 14 שעות, עבר מיישוב ליישוב, חיסל מחבלים והיה בכמה היתקלויות. היישוב הראשון שהוא היה בו היה נתיב העשרה, אחר כך עבר היתקלות בסעד ובעלומים ואז היה מהמעטים שנכנסו לבארי, למרות שכמעט לא הייתה להם תחמושת. אני יודעת שהוא ניסה להתקשר אליי מתוך הלחימה בזמן שהוא חבש חבר פצוע והייתה לו שנייה של הפוגה. החבר היה בשבעה, וסיפר לי שאיתי ניסה להתקשר אבל הקווים נפלו. במקום זה הוא שלח לי הודעה, שהייתה האחרונה שקיבלתי ממנו. מיד אחר כך הם התקדמו באיזו סמטה שבה ירו עליהם".
"תחושת הביטחון הלכה יחד איתו"
יוסי טהר ז"ל היה גם הוא עמוד האש בראש המחנה בבוקר המתקפה, כשרץ להציל לוחם שלו שנפצע באחד הקרבות הראשונים. "בבוקר 7 באוקטובר היינו בבית, התעוררנו לאזעקה בשש וחצי והוא כבר לא היה במיטה", משחזרת ליאת, "הייתי בטוחה שזה בגלל שהילדים באו למיטה שלנו והוא התעצבן שאין לו מקום אז הוא עבר לסלון, אבל אז אני רואה שהוא כבר עם כל מכשירי הקשר, עם הטלפון האדום. הוא היה מוקפץ על בסיס יום-יומי ובפעם הראשונה הרגשתי שמדובר במשהו אחר. הוא אמר לי 'אנחנו במלחמה'. הילדים שהתעוררו אמרו, 'אבא, יורים עלינו, צא להציל את המדינה'".
וזה מה שהוא עשה.
"כשבאו להודיע לי שיוסי נפל, אמרו לי שאגיד לילדים שאבא הציל את המדינה, ועניתי, 'מה חדש? אני אומרת להם שהוא מציל את המדינה כשהוא לא איתם בחג, ביום הולדת, כשלא לקח אותם לחוג. אז מה הם יבינו מהמשפט הזה?'"
יום קודם עוד הספיקו לבלות בזמן איכות משפחתי. "יצאנו לקמפינג", מספרת ליאת, "כמובן, הוא ארז שמיכה אחת לשש נפשות, והיה צריך לארוז הכל מחדש. אני זוכרת שחברות שאלו אם אני לא מפחדת לישון ככה באמצע חורשה, רק המשפחה, ואמרתי להן, 'שאני אפחד? יוסי איתי. שהם יפחדו'. לא היה בי פחד כשהוא היה איתי, גם כשהוא לא היה צמוד אליי פיזית, רק מזה שהוא קיים".
דפני: "וואו, זה כל כך נכון. תחושת הביטחון שלי הלכה יחד איתו".
ליאת: "נסעתי עם הילדים עכשיו בחגים ואמרתי לעצמי, 'אולי אני לא אחראית? אין לי מאבטח איתי יותר'".
דפני: "אני מחכה לקבל את האקדח של איתי".
ליאת: "יום אחד יוסי חוזר הביתה בארבע לפנות בוקר, והדלת כנראה הייתה נעולה. אני קמה בבוקר ומארגנת את הילדים למסגרות, יוצאת איתם מהבית ורואה אותו ישן במיטת נדנדה, מחובק עם הנשקים".
בחזרה לבוקר 7 באוקטובר, כשיוסי מגיע לחמ"ל. "סיפרו לו שלוחם שלו נפצע בצוואר ואיבד הרבה דם", נזכרת ליאת, "הוא שמע את ההודעה של הלוחם הזה, שביקש שישמרו על הבת שלו ועל אשתו, אמר 'אצלי אף אחד לא מת' וישר קפץ על איזה רכב שבא לצאת מהמושב וירד איתו דרומה. תמיד כשהוא היה יוצא היה בינינו איזה סימן, הוא היה עושה לי עם האצבע כזה 'שייגעצ, אני זז'. שייגעצ זה הכינוי שלי אצלו מכיתה י"א. הפעם, מרוב הטרפת שהייתה, הוא לא תיקשר איתי. הכנתי לו כריך ורעדתי מרוב הלחץ. העגלה של הקמפינג מהיום הקודם עוד הייתה רתומה לרכב שלו, ואבא שלי ששמע את הרעש ניתק לו את העגלה. אבא שלי אמר לי אחר כך 'אין, מהנסיעה הזו הוא לא יחזור'. הוא ידע".
ומה עשית עם האמירה הזו?
"עם כמה שאני אגיד לך שידעתי שיוסי ימות בהצלת המדינה, עדיין, גם כשבאו להודיע, הייתי בשוק. הוא היה מבחינתי בלתי פגיע. כמה דברים קרו לו, פציעות ובתי חולים - והוא תמיד קם מהם. הוא היה חסין מבחינתי. אני יודעת שהוא מצא את הלוחם הפצוע והכווין אליו פרמדיק שייתן לו טיפול ראשוני, והיום הוא חי. ואז אמרו לו שהוא צריך לחזור לחמ"ל והוא התעצבן שהם לא מבינים את האירוע. לצד לוחם נוסף, הוא נתקל בטנדר עם מחבלים, הם השתלטו עליהם ויוסי לקח את מכשירי הקשר של המחבלים. כדובר ערבית, הוא קיבל הרבה מידע משם והעביר אותו לשב"כ, בין היתר על מה שקורה באנדרטת חץ שחור, וגם עזר להעביר מידע לכוחות אוויריים שלא האמינו שיש כל כך הרבה מחבלים שנכנסו לשטח הארץ. הקשבתי לקשר, על כולם שם שמעו את הלחץ, והוא מדבר בקול יציב ומתאר בקור רוח, 'אנחנו בהיתקלות'. כשהוא הגיע לקיבוץ מפלסים הם ניהלו קרב עם מחבלים ולא היו עם מספיק תחמושת. צלף ירה בו מעל הלב, בדיוק איפה שנגמר האפוד".
באיזה שלב של היום זה קרה?
"זה היה לפני 10:00 בבוקר. אליי הגיעו בשלוש בצהריים. ב-15:21 שלחתי ליוסי לתמונה שלי ושל הילדים, כשהקטן מחופש לחייל, וכתבתי לו 'אנחנו מאובטחים', בקטע של 'אנחנו בסדר, תעשה בראש שקט את העבודה שלך'. ב-15:22 דפקו לי בדלת, ועוד חשבתי שהם מחבלים מרוב חרדה ממה שהלך בחוץ באותו יום. וכשראיתי שהחיילים בלי נשק, חשבתי שהם נתקעו בלי רכב וצריכים חילוץ או אוכל, לא חשבתי שהם מודיעים עד שהם התחילו לדקלם".
וגם אז את לא קולטת.
"אמרתי להם שהם מתבלבלים ושאני מחכה להודעה משב"כ, 'יש לך טעות, אם חלילה יקרה משהו באמת היחידה תגיע׳. נזכרתי מיד שבשביל אמא שלו זה בן שני שנופל ואמרתי להם שייסעו מהר אליה, אני אהיה בסדר. לילדים שלי אמרתי, 'אבא הלך לדוד רועי'. לשאלה אם הוא יחזור מהשמיים לא יכולתי לענות".
במקרה של מיכאל, ההודעה הנוראית הגיעה רק כעבור שישה ימים. "עוד כשהוא היה איתנו בממ"ד והתחילו המטחים היה ברור שזה לא משהו רגיל. הוא תמיד עם שני טלפונים, אבל בחיים בשבת לא מוציא טלפון לידנו. הפעם, כבר בממ"ד הוא התחיל להתעדכן ואמר שהוא צריך לצאת. הוא רתח מעצבים והתהלך בבית מתוח, ברמה שלא היה אפשר להתקרב אליו. מתברר שהוא ראה סרטון של המחבלים עם הבנדנות והטנדר בשדרות, שחוררו רכב משטרה, וכאן כבר המבט שלו השתנה. הבנתי שהוא ראה משהו חריג. הוא עבר למצב מלחמה. ביקשתי שיראה לי גם והוא אמר לי 'תבטיחי לי שתהיי חזקה', אבל ברגע שראיתי את זה התפרקתי והתחלתי לבכות. הוא התקשר לשני חברים מהיחידה ואמר להם 'בואו נצא להילחם על הבית'. בקבוצה של השירות הוא כתב 'בואו ניזום משהו, זו אחריות שלנו כאנשי כוחות הביטחון', וכולם כתבו לו 'איתך, אחריך'".
איך החזקת את עצמך ברגע שהוא יצא מהדלת?
"עלינו לקומה למעלה, הוא ביקש לדבר איתי רגע ביחידות ואמר לי, 'אביה, בבקשה, אני צריך אותך חזקה'. ואני מבינה שאני צריכה להיות שם בשבילו, שזה הרגע שהוא חיכה לו. רצתי אחריו ואמרתי לו שהוא לא הולך ואני לא משחררת אותו. אחרי כמה שניות שנראו כמו נצח אני אומרת לעצמי 'אביה, זו פעם אחרונה שאת רואה אותו'. הוא רואה שהזמן הולך ואוזל, נעשה חסר סבלנות, ושיחררתי. נתן לי חיבוק-נשיקה והלך".
מיכאל נהרג בהיתקלות בזיקים. “הוא עצר בחריקת בלמים כשראה טנדר עם עשרה מחבלים מולו”, מספרת אביה, “הוא היה יכול לברוח אבל חתר למגע, הסתער על המחבלים וחיסל שלושה מהם. מיכאל צעק לרבש”ץ של הקיבוץ, ‘כמה (מחבלים) יש עוד לפניי?’ הרבש”ץ ענה שיש הרבה ואמר שהוא נותן מכת אש, אז שמיכאל ינסה להיכנס לרכב. אבל לפני שהצליח להיכנס הוא נפגע ונפל לאחור, על הגדר של הקיבוץ זיקים. הוא היה שם עם כובע שוטר, שתמיד היה עליו. תמיד הוא הזכיר לי להעביר אותו מכיס אחד לשני כשאני עושה כביסה, ונתן תדרוך איך את גופיית השוטר לא לתלות לייבוש בצורה שיראו אותה בחוץ. הייתי אומרת לו, ‘תנשום, אף אחד מהשכנים למעלה לא חושד’”.
והוא בכלל לא שוטר.
"אין, זה האדם. הוא תמיד היה מסתובב ואומר שהוא לא קשור לעולם הביטחון. הוא היה אומר לי להגיד שהוא חקלאי. נקרעתי מצחוק, כי אין לזה קשר למציאות ואני גם לא יודעת לשקר. היינו מספרים שהוא מאבטח באינטל".
דפני: "במשפחה של איתי לא ממש ידעו מה הוא עשה, ובשבעה גילו גם למה הוא היה כל כך הרבה בחו"ל. רק אחרי שהוא נפל אנשים הבינו שהוא עבד בשירות".
"כל חיי ידעתי שזה יגיע"
להיות אישה שבן זוגה נשוי גם לשב"כ, בהכרח מכתיב חיים ששום דבר בהם לא צפוי. "יום העבודה שלו היה נקבע יום מראש, זאת אומרת שאי-אפשר לתכנן שום דבר קדימה", מספרת אביה, "הכל דינמי וספונטני, וגם באותו היום הלו"ז יכול להשתנות חמש פעמים. החיים דרשו כזאת ספונטניות ברמה שהורדתי את הבנייה בציפורניים שהייתה לי כי כבר אי-אפשר היה לקבוע לסדר את זה בזמן".
מצאת את עצמך מתכוננת באופן קבוע לאפשרות שיום אחד הוא לא יהיה כאן?
אביה: "ידעתי כל חיי שהיום הזה יגיע, זה היה רק עניין של זמן".
דפני: "אני לא ממש חייתי עם התחושה הזו, אבל איתי היה תמיד אומר לי, 'את יודעת שאני אמות הרבה לפנייך, נכון?' הייתי מתעצבנת עליו כל פעם שהוא היה אומר את זה. ולא, לא ראיתי את זה קורה לנו, כן ראיתי אותנו מזדקנים. סתומה. כל כך לא ראיתי את זה קורה שנתתי לו לבטל את ביטוח החיים שלו כמה חודשים לפני".
אביה: "לא נכון! אמאל'ה. כשהוא חוזר זה לגמור אותו".
ליאת: "אצלנו זה לא הפתיע אף אחד. אם יוסי היה מת בזקנה טובה זה אולי היה מפתיע, ואני בטוחה שהוא שמח שהוא מת ככה ולא באיזו תאונה או מחלה. החלום שלו היה למות בגבורה, והיינו צוחקים על זה שאם חלילה זה יקרה, הבית ממשיך להיות מתופעל כרגיל גם בלעדיו, אבל אם אני הולכת - אין בית.
"יש לי הודעות מוקלטות מהפעמים הבודדות שהוא היה עם הילדים אחר הצהריים בבית. באחת מהן הוא צוחק וצוחק ואומר לי, 'תקשיבי, שייגעצ, הבנות פה עם חברות בטרמפולינה וביקשו ממני להדליק להן את האור בחוץ. שאלתי את עומר איפה מדליקים, ואני שומע את החברה שואלת אותה: מה, זה לא אבא שלך? למה הוא לא יודע איך מדליקים פה את האור?'"
דפני: "עברנו לגור בדירה שלנו שנה וחודשיים לפני שאיתי נפל, וכל הזמן הוא היה מתבלבל במתגים של האורות. שבוע לפני שהוא נפל הכנתי מדבקות על כל האורות. הוא חוזר הביתה, החוצפן, ואומר לי, 'מה, אני גר בבית חולים? למה את שמה לי מדבקות?' אבל הוא נהנה מזה בכל זאת במשך שבוע. ואז הלך".
אביה: "מיכאל תמיד היה אומר לי: 'אל תדאגי, אני רוצה להזדקן איתך, אני לא רוצה למות'. היינו יחד 11 שנים, היינו יכולים להיות בערב זוגי הכי פאן, אוכלים יחד, ופתאום דמעות יורדות לי. אני מסתכלת עליו והוא אפילו כבר לא שואל מה קרה, כי הוא יודע על מה אני חושבת".
חיים משותפים מאוד לא פשוטים.
ליאת: "ביום הולדת 30 של יוסי עשיתי לו מסיבת הפתעה עם חברים שלו והופעה של עידן חביב, שהיה איתו בשייטת. באנו להיכנס לפאב ופתאום הוא מקבל טלפון ומסמן לי שהוא זז. חגגתי לו לבד עם חברים שלו. הייתה גם הפקה של 120 אנשים אצלנו בחצר ליום ההולדת של הילדים, ורק הוא לא היה".
אביה: "ובכל זאת, כשאת מבינה את המשמעות של מה שהוא עושה, הוא הופך לגאווה של חייך. הוא היה אומר לי כל הזמן שבלעדיי אין לו את הכוחות לעשות את זה. זה היה מורכב לא לספר על בעלך, אבל הוא נתן לי להרגיש חלק בלתי נפרד ממה שהוא עושה. לא הייתי צריכה שאנשים בחוץ ימחאו לנו כפיים. הייתי הולכת לישון לבד גם ארבעה ימים רצוף ולא מרגישה לבד, אלא שעם ישראל מאחורינו ושיש לנו שליחות. הוא היה שולח לי הודעות כל הזמן על כמה הוא אוהב ומעריך".
דפני: "אני הבנתי את האופי של איתי באמת כשגרנו בתל-אביב לפני החתונה והילדה, כשהיה פיגוע מתחת לבית, בדיזנגוף. איתי פשוט ירד עם הנשק לחפש את המחבל. זה היה הרגע שהבנתי שהעבודה הזו תמיד תבוא לפניי, וזה או שאני מקבלת את זה או שלא. לא ניסיתי להילחם בזה. הוא היה ידוע בזה שהוא תמיד הראשון שקופץ להתנדב ולחתור למגע, תמיד זה שאפשר לסמוך עליו".
היו שיחות על "אם יש סיכוי שלא נזדקן ביחד, מה יקרה איתי"?
אביה: "כל כך ידעתי שזה יקרה, שפעם אחת ישבנו בסלון ורציתי לשמוע את זה באוזניים שלי, למרות שידעתי מי זה מיכאל ומה הוא חושב. באתי אליו בהפוכה, אמרתי לו בצחוק, 'אם אני הולכת, תיזהר להתחתן!' והוא אמר לי, 'אם אני הולך, אוי ואבוי אם לא תתחתני. אני רוצה שתמשיכי'. שמעתי את זה והתכווצתי. אמרתי לו 'וואי, תעביר נושא, איזה כבד אתה'".
"כשלילדים קשה הם פשוט מסיטים נושא"
זו נחמה מרירה, אבל ההיעדרויות התכופות מהבית היו כמו הכנה לחיים בלעדיו. עד שיותר מדי זמן חולף ומבינים שהוא לא בפעולה ארוכה במיוחד - אבא פשוט לא חוזר. "אני מאוד מאמינה בלדבר בגובה העיניים", אומרת ליאת, "מה שהילדים שלי הכירו באותו בוקר היה טילים, לא חדירות מחבלים. הם שאלו אם נפל עליו טיל. סיפרתי להם בצורה מותאמת ומונגשת לגיל שהטילים היו הסחת דעת של חמאס כדי להשתלט על המדינה, ושמה שקרה לאבא קרה מאוד רחוק מהבית".
דפני: "הושבתי את היילי על הברכיים שלי ואמרתי לה שאני רוצה לשתף אותה בזה שאני עצובה ושאבא יצא למילואים ולא יחזור. היא שאלה אותי למה, ואמרתי שאבא מת. היא שיחקה לי בשרשרת ואמרה 'אמא, בא לי גלידה'. אמרתי לה, אוקיי, ובראש אני אומרת לעצמי, 'טוב, היא לא הבינה כלום. מה, אני אמורה להגיד לה שוב? להתעלם מזה?'
"העובדת הסוציאלית ששאלתי אותה איך להתקדם מפה אמרה לי שהיא הבינה מצוין, וכשלילדים קשה עם משהו הם פשוט מסיטים את הנושא. בלילה היילי ישנה איתי במיטה, דיפדפתי בתמונות שלנו בטלפון ופתאום היא אומרת לי, 'אמא, מה זו התמונה הזו?' באינסטינקט ראשוני הסתרתי את הטלפון, ואז הבנתי שאין לאן לברוח כי זה לכל החיים כאן - והראיתי לה את התמונה של שלושתנו. היא שאלה אותי 'איך זה שאבא פה?' ואז הבנתי שהיא הבינה שאבא לא קיים יותר, אז איך הוא נמצא בטלפון שלך? ילדים מבינים ויודעים הכל".
אביה: "בזמן שמיכאל נעדר לא ידעתי מה לומר, לא הצלחתי לטפל בלביא, לא ידעתי אם אכל והתקלח, הייתי במצב נפשי נורא, בייסורים איטיים. כשהבנו רשמית, ליווה אותי פסיכולוג מהשירות. בישרתי לו לפני השבעה, המבט שלו השתנה והתפרקנו יחד בבכי. הוא ביקש לראות תמונה של אבא. זה היה ביום שבת, הבאתי לו תמונה פיזית מחמותי, והוא מתחיל לקלף את הבלוק עם התמונה, מנסה להוציא את אבא מהתמונה. הסברתי לו שאבא לא ייצא, אבל שהוא תמיד בלב שלנו. אמרתי לו שאבא הרג את כל הרעים והוא שאל, 'אבל אמא, אם אבא הרג את כל הרעים אז איך הוא מת?' הייתי צריכה לחשוב רגע ולומר לו שנשאר עוד רע אחד קטן שהצליח להרוג את אבא, וברגע האחרון אבא הרג גם אותו. כדי שיהיה לו סוף טוב".
ליאת: "כשסיפרתי לילדים שחיסלנו את נסראללה, הבת הקטנה אמרה לי, 'מה? אז עכשיו הוא עם אבא למעלה?' היא התחילה לדאוג. עניתי לה שנסראללה בגיהינום ואבא בגן עדן והם בנפרד".
כשהאבות עוד היו בחיים הייתן מוצאות את עצמכן מייצרות חוויות לילדים איתם באופן מכוון?
ליאת: "ברור, כל זמן שהוא היה בבית היה מנוצל לחוויות משפחתיות, ברמה שחברות שלי, שהיו רגילות שאנחנו מעדיפים לבלות במסגרת המשפחה הגרעינית, היו אומרות לי 'איך אנחנו מקנאות בך שיש לכם כל כך הרבה זמן איכות'".
דפני: "כשאיתי היה בארץ תמיד היינו הולכים לקחת את היילי ביחד מהגן, ותמיד היו מסתכלים עלינו במבט של 'אתם כזה זוג מעצבן, מה, אין לכם חיים?'"
עכשיו הן מתמודדות עם השאלות - לא מעט מהן חסרות טקט - שמגיעות בעסקת החבילה עם השכול. "שואלים אותי הרבה איך הילדים עם זה, ונמאס לי מהשאלה הזו", מודה ליאת.
דפני: "וואו, אני לא יכולה להסכים יותר. כששואלים עליי עוד מילא, אבל השאלה הזו, 'איך הילדה', עם המבט של הרחמים, אני לא יכולה לסבול את זה. אם אני אגיד שטוב הם כאילו יתאכזבו, כי זה לא מה שציפו לשמוע".
ליאת: "זה היה המבט לאורך כל השבעה, תוך כדי שאומרים 'וואי, מסכנה, והילדים, מסכנים!' מה רוצים שאענה לשאלה איך הילדים? שאשקר ואגיד שכיף להם? והשאלה של 'איך את, התאוששת?' כן, בטח, הבראתי והתקדמתי הלאה. לאנשים יש כוונה טובה, אבל הם מפספסים את המטרה".
דפני: "ילד בגן של היילי שאל אותה, 'איך זה שאף פעם לא ראיתי את אבא שלך?' היא ענתה לו שאבא שלה איננו, והוא ניסה לנחם אותה שאבא בטח בעבודה ועוד מעט יחזור. והיא מתעקשת שהוא איננו, והוא ממשיך לומר לה שאולי הוא נסע ויחזור בקרוב. רצתי אחר כך לאבא שלו ואמרתי לו, 'שומע? נראה לי שאתם צריכים לנהל אחר כך איזו שיחה'".
ליאת: "שחר, הקטן שלנו, היה בגן כשיוסי נפל ואחד החברים בגן, בזמן ריב, אמר לו 'מגיע לך שאבא שלך מת'. הילד חזר הביתה ואמר לי שהוא לא הולך לגן. הוא הגיע עם זה הביתה והבת שלי, שגדולה ממנו בשנה, אמרה לו 'היית צריך לומר שאבא שלך גיבור והציל את המדינה'".
אביה: "הזמנתי ללביא חבר מהגן, הוא ראה דלת סגורה של אחד החדרים ושאל 'אבא שלך בפנים?' לביא אמר לו, 'אבא שלי בשמיים', והחבר שוב אומר: 'אז הוא בפנים?' ולביא חוזר: 'עניתי לך כבר! אבא שלי בשמיים'. הוא אמר שאבא שלו גיבור והציל אנשים, והילד השני לא קלט את המשפטים הגבוהים האלה, חשב שלביא מדמיין. זה קונספט שקשה להכיל, במיוחד לילדים שאבא היה פחות בבית גם כחלק מהתפקיד. חודש אחרי הלוויה לביא יושב על הספה ואומר לי הכי באגביות, 'נו אמא, אבא חוזר היום?' כי זה היה כל כך רגיל אצלנו, הוא היה יכול להיות גם מעל שבוע מחוץ לבית".
ויש את המוסר הכפול שנשלף מול אלמנות, על האופן שבו הן צריכות להתאבל ומשך תקופת האבל. "לי זה היה קורה מול עצמי", מודה ליאת, "בשנה שבה יוסי נפל כל החבר'ה שלנו חגגו 40, וגם אני. תיכננתי שנתיים את המסיבה שלי עם חברה, וכשיוסי נפל היה לי ברור שזה לא יקרה. ואז חברה שהיא גם אלמנת צה"ל אמרה לי שאני חייבת לחגוג ושלחה לי שיר של לירן דנינו, 'אם מחר אני מת, תעשי מסיבה'. בסוף חברים שלנו הרימו הפקה שעלתה על כל דמיון, אבל להגיד לך שלא היו מבטים עליי שאני לא בסדר?"
דפני: "אני עדיין לא הצלחתי לחגוג יום הולדת מאז. בשנה שעברה זה היה בשלושים של איתי, וגם השנה לא הצלחתי".
שלושתכן אמהות ולא יכולתן לרגע לשקוע באבל שלכן, רק להמשיך לתפקד.
דפני: "יום אחרי שהשבעה הסתיימה עלה לי חום ל-39 מעלות בלי שום סימפטום אחר. הגוף שלי עיכל את מה שהנפש לא רוצה להבין. וזהו, שלושה ימים אחר כך הייתי חייבת לצאת מהמיטה. החיים החדשים התחילו, וצריך להכניס את היילי לחוג הבלט בפעם הראשונה עם בגד הגוף שהוא הביא לה מחו"ל. בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מתקשרת אליו מתוך הרגל. מחקתי מהר את השם שלו מההיסטוריה של השיחות, לא רציתי שיכאב לי עוד יותר".
