הפעם חיזבאללה לא יוכל לטעון "ניצחנו". ייתכן כמובן שאחד הדוברים של הארגון יתייצב וישקר במצח נחושה ויספר סיפורי אגדות על ניצחון חיזבאללה במערכה, אלא שרוב אזרחי לבנון – שיעים, סונים וחברי העדות האחרות – יודעים היטב שהארגון הוכה שוק על ירך במלחמה האחרונה. אין מדובר רק בחיסול הבכירים ובראשם חסן נסראללה, סגנו וחברי מועצת הגי'האד של חיזבאללה. אלא גם, כמובן, במבצע הביפרים המבריק שכמעט בבת-אחת הותיר את חיזבאללה במערומיו, בחולשתו.
וזה נמשך. הפגיעה של חיל האוויר במצבורי הרקטות ארוכות הטווח, או אלה לטווח הבינוני. היכולת של המודיעין לאתר פעילי חיזבאללה בדרג המ"פים ומעלה, כולל אלה שעסקו בהברחות נשק מאיראן דרך סוריה. הרשימה עוד ארוכה, וצריך לומר פה מילה טובה על אגף המודיעין של צה"ל, שהיה בשנה האחרונה יעד לביקורת (מוצדקת) על כישלונו באיסוף המודיעין לפני 7 באוקטובר 2023. אולם בזירה הלבנונית, הוא עשה עבודה לא פחות ממבריקה. מדובר במערכה שתילמד עוד בבתי הספר הצבאיים בכל מדינה מערבית ומזרחית: כיצד ישראל הצליחה – בשילוב נכון של תחבולה, תכסיסנות ומודיעין מדויק (יחד עם רוח קרב והקרבה של חיילים) – להכריע את המערכה מהרגע שבו קיבלה את ההחלטה לעשות זאת.
1 צפייה בגלריה
חגורת אש בביירות
חגורת אש בביירות
הריסות בביירות
(צילום: REUTERS/Mohammed Yassin/רויטרס)
הדבר מעלה שאלות רבות לגבי ההתעקשות של מדינת ישראל מאז 2006, תחת ממשלות שונות – זו של אולמרט, נתניהו כמובן, ובנט-לפיד ‑ לאפשר את ההתעצמות המופרעת של חיזבאללה ב-17 השנים שחלפו מאז בלי לפעול כדי לעצור זאת. אמנם נעשו פעולות בסוריה, אך החשש והפחד מעימות עם חיזבאללה הובילו לשיתוק מסוכן, שהוביל את מדינת ישראל לסיפו של אסון ביטחוני, שנחשף בין היתר בשל ההחלטה של סינוואר ב-7 באוקטובר לצאת למלחמה. ובסופו של דבר, כפי שכבר נכתב כאן לאחר החיסול של נסראללה, מה שהרג את חיזבאללה (ונסראללה) היו חמאס וסינוואר. אם הזירה הדרומית לא הייתה בוערת, כנראה מדינת ישראל הייתה מתעוררת בוקר אחד ומתמודדת עם מפלצת אפילו יותר מסוכנת מחמאס בדרום. המנהרות, התשתיות, אמצעי הלחימה – הכל מעיד על ההכנות של חיזבאללה ואיראן למערכה מול ישראל שהייתה עלולה להסתיים באסון לאומי לא פחות.
הביקורת כעת נגד ההסכם מול לבנון/חיזבאללה מוצדקת בתיאוריה. ברור שמרגע כניסת הפסקת האש לתוקף, חיזבאללה יחדש את שיקומו ואיראן תנסה להעביר לו בכל דרך אפשרית כספים לשיקום, אך גם אמצעי לחימה. ופה השאלה הגדולה. האם ישראל תפעל כדי למנוע את ההתעצמות הבאה של הארגון השיעי, או שמא תהסס כפי שעשתה ב-17 השנים האחרונות.
ההסכם עצמו סביר מבחינת ישראל ומאפשר הישגים משמעותיים שבעבר קשה היה לדמיין
ההסכם עצמו סביר מבחינת ישראל ומאפשר הישגים משמעותיים שבעבר קשה היה לדמיין. ראשית, הניתוק של החזית הצפונית מזו של עזה. חיזבאללה מתקפל עם הזנב בין הרגליים בנקודה הזו. שנית, הנסיגה הצפויה של חיזבאללה אל מצפון לליטני שתקשה מאוד על הארגון להפתיע את ישראל או לתכנן תוכניות בדבר "כיבוש הגליל". חיזבאללה פגיע, חלש ומפורק, ושיקומו צפוי לקחת זמן רב, אך הוא יצליח להשתקם אם ישראל תאפשר זאת. זה הסכם רע במיעוטו ואפילו סביר. וכן, צריך לזכור גם את שיקול חיי האדם, אזרחים וחיילים. הסיסמאות על אודות "צריך למחוק אותם", או "צריך לגרום להם להיכנע", אינן מתכתבות עם המציאות ורק עלולות לגרור את ישראל לתוך בוץ אינסופי. ושוב – ישראל כן צריכה לשמור על חופש פעולה, במקרה שחיזבאללה מנסה להתעצם או לרדת אל מדרום לליטני.
הסוגיה הבוערת יותר בפני מדינת ישראל (מלבד החזרת החטופים) נותרה התגרענות איראן, אפילו לא עזה. הלחימה בדרום הורידה הילוך. איראן תמשיך לדהור לפצצה גרעינית, ואמנם ייתכן שישראל הצליחה לפגוע במרכיבים של תוכנית הגרעין האיראנית בתקיפה האווירית – אך טהרן תחדש גם שם את מאמציה, ובמהרה. במובן הזה, אם איראן תצליח לייצר פצצה גרעינית, אפילו חיזבאללה כבר לא יהיה מרכיב קריטי כל כך בתפיסת הביטחון שלה. איראן "החזיקה" בחיזבאללה כדי לייצר הרתעה מול ישראל כדי שלא תעז לתקוף את מתקני הגרעין שלה. אך אם יהיו ברשותה פצצות גרעיניות, חיזבאללה כבר לא יהיה בעל אותה חשיבות כבעבר.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.11.24