נתניהו הציע לנו אתמול להתחיל להאמין. הוא מנה את כל הדברים שעשינו – עשה, ליתר דיוק – ושלא האמינו שהוא יעשה. "אז אולי כדאי להתחיל להאמין", שאל בטון של מי שבטוח שהתשובה מתבקשת מאליה.
זה לא קרה ולא יקרה. לרוב הציבור אין אמון בראש הממשלה. גם אמש, בנאום הניצחון המוזר שלו, שנפתח במילים "הבטחתי לכם ניצחון", זה נשמע כאילו הוא מאמין שקיים את הבטחתו, או לפחות יצליח לשכנע אותנו בזה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה לתקשורת
( צילום: איתי בית-און, לע"מ)
הוא לא. הוא הותיר את הציבור ללא מענה לשאלה הכי אקוטית וכואבת: למה את מה שהוא עושה בלבנון הוא לא עושה גם בעזה? למה אפשר לחזור ללבנון אם זה יתבקש, ואי-אפשר להפסיק את המלחמה בעזה כדי להחזיר את 101 החטופים שמספרם הולך ומתמעט.
התשובה לזה ידועה: כי הוא לא רוצה. כי הוא חושש מכל הסיבות האפשריות: קריסת הקואליציה, איבוד הבייס שלו והעיקר – אובדן השלטון ערב חידוש משפטו. כשדניאלה וייס והלהקה המשיחית שלה על נשותיה וטפיה פורסת אוהלים בגבול עזה ומחכה להזדמנות ראשונה להתיישב בתוכה – ראש הממשלה מעדיף לתת את לבנון תמורת עזה. את חיזבאללה תמורת חמאס. את חטופינו תמורת שימור שלטונו. נתניהו, למי שעוד לא הבין, ויתר על החטופים. במקומם הוא משווק את הניצחון על חיזבאללה.
נתניהו גייס את כל ההתלהבות שהוא יכול, כדי להציג מצג שווא של ניצחון. אבל כדאי שלא יתבלבל: לא ניצחנו ולא ננצח במלחמת 7 באוקטובר עד שאחרון החטופים יוחזר
אתמול הוא גייס את כל ההתלהבות שהוא יכול, כדי להציג מצג שווא של ניצחון. אבל כדאי שלא יתבלבל: לא ניצחנו ולא ננצח במלחמת 7 באוקטובר עד שאחרון החטופים יוחזר.
אלא שלא משנה אם אתה בעד או נגד ההסכם עם לבנון – הלב צריך להיות הבוקר עם תושבי הצפון. עם זעקתם של ראשי המועצות, שבמשך שנה וחודשיים נושאים משא כבד מנשוא של חורבן הערים, היישובים והקיבוצים, ובמשך כל הזמן הזה התעלמו מהם. את שוועתם של התושבים שפונו וממאנים לחזור הביתה לפני שיהיו בטוחים שמחר לא יירו עליהם טילים. לפני שיאמינו שלא נותרה מנהרה אחת שדרכה יוכל לעבור טרוריסט ולשלוף מהמיטות את בנותיהן ובניהם.
כי מי מאיתנו היה סומך על הנהגה שגם לפני אותה שבת באוקטובר הכחישה את הימצאותן של מנהרות בגבול העזתי, ושהיא והדרג הצבאי לא זיהו את האסון הממשמש ובא, אותו טבח והמלחמה שבעקבותיו, שלא משנה עד כמה ינסו להנדס לנו את התודעה – תקרא לעד מלחמת 7 באוקטובר.
עם כל האמפתיה לתושבי הצפון, ולמחיר הענק שנאלצו לשלם במשך יותר משנה, צריך להגיד את האמת. והאמת היא שאין, פשוט אין אלטרנטיבה אחרת
אבל עם כל האמפתיה לתושבי הצפון, ולמחיר הענק שנאלצו לשלם במשך יותר משנה, צריך להגיד את האמת. והאמת היא שאין, פשוט אין אלטרנטיבה אחרת.
האשליה הישראלית שלפיה ניתן לפתור סכסוכים רק בכוח, מתבדה שוב ושוב. אין שום דרך לסיים סכסוכים, אם בכלל, מלבד בהסכם.
חוץ משר הביטחון הנכנס, אף אחד לא סימן את חיסול חיזבאללה כחלק מיעדי המלחמה. ואף אחד אחר מהדרג המדיני והצבאי לא קבע שניצחנו. יש מי שאומרים שמוקדם מדי לחתום על הסכם, שצריך להמשיך ולכסח. למוטט לגמרי את חיזבאללה. אבל מי יודע מה הזמן הנכון, מה הרגע המדויק לעשות את זה?
עם כל הניצחונות המפוארים, ההחלטה להפסיק את המלחמה בצפון מוכתבת לנו. לא משנה כמה נתניהו ירצה להפוך בזה כאילו הוא זה שהחליט – התרומה שלו היא שהוא הסכים לקבל את הדרישה של ארה"ב. להיכנע ללחץ.
נתניהו לא עשה את זה לטובת ממשל ביידן, אלא בגלל שהוא יודע בדיוק מה הממשל הבא מצפה ממנו. טראמפ היה רוצה לגמור עם הסיפור לפני שהוא מתיישב בבית הלבן
נתניהו לא עשה את זה לטובת ממשל ביידן, אלא בגלל שהוא יודע בדיוק מה הממשל הבא מצפה ממנו. טראמפ היה רוצה לגמור עם הסיפור לפני שהוא מתיישב בבית הלבן, ונדמה שממש לא אכפת לו שההישג הזה יתחיל בשלהי תקופת ביידן. ארבע שנים תמימות לפניו, וגם אם ההישג של הסכם עם לבנון יתחיל כחודש לפני הכתרתו, את המתנה הזאת הוא מוכן לקבל למפרע.
אבל זה לא רק זה. נתניהו מבין שאין לנו יותר מה לעשות בלבנון. אין יותר מטרות גדולות על הפרק, ומלבד הצורך לרצות את הימין הקיצוני בקואליציה שלו, הוא יודע שהמתים הולכים ונערמים, ועוד מעט, חלילה, יעמידו שלט מול ביתם של הנתניהוז עם מספר ההרוגים המשתנה בכל יום, כפי שעשו מול ביתו של מנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה.
במקרה כזה, אנחנו עשויים לקבל עוד דרישה של שרה נתניהו להכיר בה כנפגעת עבירה, כפי שעשתה אמש, מאותם זיקוקים שנורו ליד ביתה בקיסריה בזמן שבכלל לא הייתה שם.
על פי אותו רציונל, יכולים כל תושבי ישראל, גם אלה שבקושי יצא להם לשמוע אזעקות, להגיש תביעה ייצוגית לפיצוי על השנה שעברה עליהם, כולל הטבח בעוטף, שהם לא היו בו.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.11.24
