שלושה דורות במשפחת מונדר נחטפו מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר בשנה שעברה: אברהם ורותי, תושבי הקיבוץ, ויחד איתם בתם קרן ובנה אוהד שהגיעו מכפר סבא לבקר בחג. אחיה של קרן, רועי ז"ל, נרצח באותו היום. רותי, קרן ואוהד שבו לפני שנה במסגרת העסקה, ואברהם בן ה-79 נותר בעזה. באוגוסט גופתו אותרה במנהרה בחאן יונס, חולצה והושבה לישראל והוא הובא למנוחות בקיבוץ שבו התגורר.
אוהד מונדר זכרי, רק בן עשר, מתאר חזרה לשגרה חדשה. הרגלים ישנים נשארו מאחור, וכך גם תחביבים. "אני לעולם לא אחזור להיות הילד שהייתי. אני פחות הולך לבית הספר. הפסקתי גם ללכת, בינתיים, לבית הספר למחוננים. קשה לי להישאר לבד בבית, מה שבעבר אהבתי מאוד", הוא משתף.
"אנחנו ציינו את היום שבו חזרנו, זה יום משמעותי עבורי ‑ חזרתי מהשבי וזה הדבר הכי נוראי שעברתי וגם הכי משמעותי", ממשיך אוהד. "השנה מאז", הוא מוסיף, "השנה הזאת, הייתה שנה מאוד מטלטלת". את יום הולדתו התשיעי אוהד ציין ב-23 באוקטובר 2023 בשבי חמאס, ובמקומות רבים בארץ ציינו אז ישראלים את יום הולדתו בהפרחת בלונים לכבודו.
המשאלה של אוהד, כמעט 14 חודשים מאז שנחטף לעזה ושנה אחרי שחזר ארצה עם אמו וסבתו במסגרת העסקה: "אני רוצה שתהיה הפסקת אש ושכל החטופים יחזרו בשלום, שכל החיילים יחזרו בשלום, ושבאופן כללי ישראל תהיה מדינה של שלום"
"שום דבר לא התאחה"
קרן מספרת שבשנה האחרונה, גם אחרי ששבה מעזה עם בנה אוהד, קשה למצוא רגעים של נחת. "הרגשתי שאני חייבת להכניס הביתה צבע, אור, אז החלטנו לשפץ. נאחזתי בזה בימים הקשים בהמתנה לאבא", היא משתפת. "אין משהו אחד שעשינו בעבר באופן קבוע ואנחנו ממשיכים לעשות אותו. ואם כן, זה לא באותה הנאה. שום דבר לא התאחה. לחזור מהשבי רק שלושה מהמשפחה, לאבד במלחמה המתמשכת הזו אח ואבא, ועוד הרבה מקהילת קיבוץ ניר עוז שבה גדלתי, ורבים מאנשיה שהם כמו משפחה עבורי".
"כשחזרנו, הופתעתי מקבלת הפנים בארץ", היא מודה. "רמת החשיפה שהייתה, ההתגייסות של המשפחה המורחבת. אבל עדיין, וגם היום, אני לא מאמינה למחדל שהיה באותה השבת לאורך הגדר. לשבר הגדול שאירע לקיבוץ ניר עוז, שעדיין קורה כשכשליש מהחטופים הם בני ובנות הקיבוץ. בהתאם, אני גם נדהמת מהמשך ניהול המלחמה, מסדרי העדיפויות השגויים שמשאירים את החטופים עדיין שם".
קרן מפרטת: "לנוכח הפסקת האש בצפון וההתמהמהות עם הפסקת הלחימה בדרום, נראה שמשאירים את הצבא ברצועת עזה כדי להכשיר את ההתיישבות היהודית שם בעתיד, ולא כדי לחפש ולהוציא משם את בנותינו ובנינו מהסיוט של המנהרות. זה מעשה אכזרי שקורע את העם שלנו".
5 צפייה בגלריה
שוב יחד, אחרי השחרור מהשבי. התמונה המרגשת של אוהד עם אמו קרן, אביו אבי ואחיו רועי
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
"מגיעה לנו הנהגה שנותנת תקווה"
לגבי חלומות לעתיד, קרן ואוהד מדמיינים מציאות אחרת. מציאות שבה החטופים חוזרים הביתה, והקהילה תתחיל, סוף-סוף, להשתקם באמת. "אנחנו עדיין במלחמה, דואגים לחיילים שנלחמים בגבורה ולחטופים שאנו דורשים את החזרתם ארצה. אני רוצה חיים בטוחים בארץ. ההנהגה חייבת לפעול כשטובת האזרחים כולם לנגד עיניה ‑ ולפני הכל, אותם ילדים, אזרחים, אזרחיות, חיילים וחיילות שנחטפו באלימות, ברוע ובאכזריות לעזה".
"הם נמצאים שם, ללא הגנה, חסרי זכויות, וחייהם בסכנה ממשית כבר קרוב ל-14 חודשים. חייבים לשים לזה סוף לפני שנאבד את כולם שם בין ההריסות. אני רוצה לעצום עיניים ולהתעורר כשמודיעים שמחזירים את כולם בחזרה. אז, נוכל להתפנות להנציח את אהובינו", מתארת קרן.
"לקיבוץ ניר עוז תהיה תקומה בעזרה מסיבית של המדינה, לאחר שנכשלה להגן עלינו, כדי שאמא שלי ואחרים יוכלו לחזור ולחיות שם בבטחה", היא אומרת. "יש הרבה לשקם בדרום ובצפון, ועוד יותר הרבה בלבבות האנשים. מגיעה לנו הנהגה שנותנת תקווה לילדים שלנו". אוהד הוסיף לסיום: "אני רוצה שתהיה הפסקת אש ושכל החטופים יחזרו בשלום, שכל החיילים יחזרו בשלום, ושבאופן כללי ישראל תהיה מדינה של שלום".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.24
