חדר האוכל הוא אולם גדול מימין לדלת המסתובבת בכניסה למלון. מעברה הטיילת של תל-אביב והים. בחוץ הים סוער ובצפון נגמרה המלחמה ברגע אחד. ביום שלישי בבוקר עוד נפלו טילים בקריית-שמונה, בית ספג פגיעה ישירה. בלילה, רגע לפני שפסקה האש, פגעו טילים בתחנה המרכזית בעיר, אוטובוסים עלו באש ותמונת הכבאים נאבקים בלהבות רצה בקבוצות התושבים שנפוצו לכל עבר. ופתאום שקט, האש חדלה. ואתה נכנס למלון הפליטים הזה מול הים, שיש בו יותר מ-100 משפחות מקריית-שמונה, ואף אחת לא מזדרזת לארוז. ארוחת הבוקר מתנהלת כסדרה. יש פיילה עם מקושקשת, יש בורקסים, גבינה לבנה, ירקות חתוכים, הים גבה גלי, קריית-שמונה יכולה לחכות.
איך מסכמים 14 חודשי פליטות. חיים שנדחסו בחדר מלון קטנטן עם מרפסת הפונה לים שהפכה למטבח מאולתר. תינוקות נולדו, זקנים נפטרו, אין-סוף דברים אירעו. ובזמן הזה שעבר, אבי ומירי שטרית ביקרו שלוש פעמים בלבד בבית שהשאירו מאחור בקריית-שמונה. שלושה ביקורים חפוזים תחת אש, שניים מהם בנסיבות טרגיות ועוד אחד בגלל רקטה שחירבה להם את החצר. כל ביקור ניצלו כדי לקחת איתם עוד משהו. אלבומי תמונות, מזכרות שהשאירו מאחור, בגדים, מצעים, ותמיד זה היה מהר-מהר, שלא יתפסו אותם חלילה מטחי הטילים.
2 צפייה בגלריה
משפחת שטרית בטיילת בת"א. "מחכים לראות שיהיה באמת שקט, שחיזבאללה הנבלות האלה לא יורים
(צילום: ריאן פרויס)
ישבנו בחדר האוכל של מלון אופרה בטיילת של תל-אביב, מלון שהפך לבית מחסה לפליטי מלחמה, וניסינו לחשוב מה בן אדם לוקח איתו רגע לפני שהוא נס מביתו, בית שבנה בעמל כפיו והוא חי בו עשרות שנים. בסוף, הם אומרים, זה נראה כמו עוד נסיעה לחופשה בחו"ל. יוצאים עם טרולים מהבית, רק שאין את הפרפרים מההתרגשות לקראת החופשה. אתה עוזב בית בגלל שפרצה מלחמה ותוהה מתי תשוב אליו ואם ישרוד את התופת.
פיבי לוגסי, אמה של מירי, סירבה לעזוב. היא הייתה אישה מבוגרת וחולה והמטפלת שלה אמרה שתדאג ותטפל בה. אבל ההידרדרות שלה הייתה מהירה ומירי חושבת שזה בגלל הבדידות. "אף אחד פתאום לא בא לבקר אותה", היא אומרת, "לא הילדים שלה, לא הנכדים, אף אחד. אז הפעם הראשונה שבאתי לקריית-שמונה הייתה ללוויה שלה".
הם כבר היו אז במלון על הטיילת של תל-אביב ועלו הביתה לקבור את הסבתא. בבית העלמין תפסה אותם אזעקה והם נשכבו על הארץ, בין המצבות. כמה חודשים אחר כך נפטרה דודה תמר, מהצד של אבי. עוד פעם לוויה מצומצמת, עוד פעם אזעקות. והביקור השלישי היה בגלל הבית שנפגע. הרקטה אמנם נפלה ברחוב, אבל מהרסיסים וההדף התנפצו חלונות הבית וחלק מהרהיטים ולא הייתה ברירה אלא לנסוע, לראות את ההרס בעיניים. אבי אומר שזה היה ביקור טוב אפילו שהבית חטף נזקים. איך יכול להיות טוב, תהינו, אם החלונות, הוויטרינה, הכל התנפץ. "כי הרחתי את הבית", ענה, "עליתי רק להריח את הבית. באותו רגע הרגשתי שזה שווה כל הון שבעולם, רק לבוא להיות כמה דקות בבית".
ועכשיו אתם יכולים לנסוע לארגן את הבית לקראת החזרה אליו. הייתם נוסעים היום?
"בינתיים אנחנו ממתינים לראות איך הדברים יתפתחו", ענה אבי, ומירי המשיכה אותו, "מחכים לראות שיהיה באמת שקט, שחיזבאללה הנבלות האלה באמת לא יורים".
גדר חשמלית סביב הבית
מלון במיקום הכי שווה בתל-אביב, מטר מהים, יכול להיות נחמד מאוד לנופש של כמה ימים, לסוף שבוע של בילויים, מקסימום יומיים-שלושה באמצע השבוע. אבל פה זה סיפור אחר לגמרי, לא מדובר בנופש. הגעגועים הביתה אכלו את האנשים מבפנים. אנשים שהיו בריאים חלו בשנה הזו. יש שהתחילו לקחת כדורי שינה וכדורים נגד חרדה. הילדים כבר שנה שנייה לומדים במסגרות מחוץ לעיר, רובם בקושי למדו.
כך שהגעגוע הביתה גדול, אבל הפחד חזק הרבה יותר. הפחד גם מסביר את ההתנגדות הגדולה להסכם הפסקת האש שנתניהו דחף בכל כוחו. וההתנגדות הזו לא מובנת מאליה בעיר כמו קריית-שמונה. 49.47 אחוז מהקולות בעיר בבחירות האחרונות, בנובמבר 2022, הלכו לליכוד. שטרית, גמלאי בן 73, הוא גם יו"ר סניף הליכוד בקריית-שמונה. יש לו על הסלולרי את כל הטלפונים של שרי הליכוד וחברי הכנסת של המפלגה. ביומיים שקדמו לחתימה על ההסכם הפציץ את כל מי שהוא מכיר במפלגה בהודעות, ניסה לשכנע שיירדו מההסכם הזה, הסביר שהתושבים מפחדים מהפסקת אש שלא כוללת הרחקה של תושבי דרום לבנון כמה קילומטרים צפונה מהגבול. רוח גבית לניסיונות השכנוע שלו הייתה סקר שפורסם בראשית השבוע בערוץ 14, שופר הימין, ולפיו 88 אחוז ממצביעי הקואליציה מתנגדים להפסקת האש בלבנון.
"כתבתי להם שצה"ל לא סיים עדיין את העבודה, שאסור לתת ללבנונים לחזור לכפרים ליד הגבול", הוא אומר, "הדגשתי שזה הסכם גרוע. כתבתי להם בתור יושב ראש סניף הליכוד בקריית-שמונה, אין בכיר במפלגה שלא מכיר אותי. כתבתי לשרים שאנחנו מאוכזבים מאוד מההחלטה שראש הממשלה מקדם, שהיא תגרום נזק כבד לליכוד".
ענו לך?
"שרים כתבו לי: 'אנחנו איתך, נהיה בקשר'. אחד כתב לי, 'אני אעביר את הדברים הלאה'. ובסוף ההחלטה עברה בקבינט. ומה אני אגיד לך, אנשים לא מרוצים מההסכם הזה. ואתמול ביבי דיבר, הוא אלוף בדיבורים, ואנשים עוד לא חוזרים הביתה".
מירי: "אני כל כך מתגעגעת הביתה, אתה לא מתאר לעצמך כמה. יש לנו בית פרטי, 240 מטר, שלוש קומות, גינה גדולה שהייתה מלאה פרחים ועכשיו היא עזובה. אין על המרפסת שלנו בחצר. אבל אני מאוד-מאוד פוחדת מחדירת מחבלים. אמרתי לאבי, 'כשנחזור הביתה אני רוצה שנשים סורגים על כל החלונות ושנקיף את הבית בגדר חשמלית גבוהה'. כן, מה שאתה שומע, אמיתי, בגדר גבוהה. יש לנו גינה יפהפייה, פרגולה, אחלה זולה, אבל כל רשרוש קטן יקפיץ אותי".
מבשלים במרפסת מול הים
הבת שלהם מאי נמצאת איתם במלון. נשואה פלוס שניים. הגדול היה בן שמונה חודשים כשפרצה המלחמה, הקטן כבר נולד בתל-אביב. שני תינוקות ושני הורים בחדר מלון תל-אביבי בפרק זמן שנדמה לנצח. זה לא נשמע תענוג גדול. ועדיין, גם מאי לא רוצה לחזור. "יש פה 120 משפחות במלון, אנחנו נפגשים בלובי, בארוחות ערב, בשבתות, מדברים כל הזמן, וכולם מפחדים לחזור. ב-8 באוקטובר שנה שעברה היינו אני ובעלי אמורים להיכנס לדירה חדשה בשכונת יובלים, שרואים ממנה כפר לבנוני מעבר לגבול. כשילדתי פה, בתל-אביב, האחים שלי נסעו לדירה החדשה להביא לנו את העריסה והעגלה. הם רעדו מפחד, התקשרו אליי משם ואמרו, 'מה זה הבית הזה, רואים את כל לבנון מהמרפסת שלכם'. הכפר הזה עדיין שם. ביבי מכר אותנו. אם היינו 14 חודשים מחוץ לבית בשביל להגיע להסכם הזה אז מכרו אותנו".
אבי: "אף אחד לא מכר אותך, אל תגזימי".
מאי: "די אבא, בחייאת, אנשים העבירו יותר משנה פה, ישבו כל היום, קישקשו ועישנו, וכל זה בשביל מה, כדי שעוד חצי שנה-שנה החיזבאללה יבנה את הכפרים מחדש, יתחמש ויתארגן לתקוף אותנו שוב? עוד חצי שנה אני חותמת לכם שהכפרים הלבנוניים ליד הגבול מלאים בחיזבאללה. אני לא בן אדם שסבל מחרדות, בחיים שלי לא ידעתי מה זה חרדה. אבל השנה הזו שרטה אותי, אני לא אותו בן אדם. ראינו מה קרה בדרום וראינו מה חיזבאללה בנה לנו על הגבול. משכנו פה זמן בשיניים. תעלו לחדר שלי, תראו איך הוא נראה. קנינו שלושה ארונות כתר פלסטיק, קנינו מקרר, סיר נינג'ה, סירים וכלי בישול, טוסטר, כל זה כי נמאס לנו מהאוכל במלון, וכמה אתה יכול להזמין וולט".
איפה את מבשלת?
"במרפסת, מול הים. כמעט כולם מבשלים במרפסת. אבל עזוב את האוכל. אני אגיד לך ממה אני מפחדת. אני מפחדת שישכחו מאיתנו, שיגידו: 'זהו, נגמרה המלחמה, תסתדרו לבד', שכולם ישכחו מה היה ויחזרו לשגרה ואנחנו נחיה עם הפחדים שלנו. אי-אפשר להמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום, עברנו טראומה משמעותית".
לבנון תמורת עזה
גם הפחד שישכחו אותך הוא פחד. במקרה של בני משפחות החטופים שנמצאים עדיין בעזה, הפחד הזה נוכח כבר תקופה ארוכה מאוד, ארוכה מדי. העובדה שיש 101 ישראלים שנמצאים בשבי חמאס אמנם לא נשכחה, אבל עברה נרמול אגרסיבי. קללות ונאצות בצמתים, בני משפחה נזרקו בכוח מוועדות בכנסת, המחאות וההפגנות דוכאו בשיטות נלוזות של הוצאת מסמכים מסווגים מהצבא והדלפתם. ועכשיו החשש שהסכם הפסקת האש בלבנון הוא חלק מעסקה פוליטית של נתניהו עם שותפיו מהימין הקיצוני: לבנון תמורת עזה.
מתל אביב עלינו למאהל שביתת הרעב של דני אלגרט מחוץ לכנסת. אחיו איציק נחטף מביתו בניר עוז והפעם האחרונה שהתקבל ממנו סימן חיים היה כשילנה טרופנוב חזרה בעסקת השבויים, בדיוק לפני שנה. אלגרט הבין שלשבת בשקט ולהיות מנומס לא יעזור להחזיר את אחיו. בן 65, היה קצין בכיר במשטרה, איש חוק שמותח עכשיו את גבולות המחאה למען אחיו ושאר החטופים. עונד טלאי צהוב על החזה, מפגין קולני, מוביל תהלוכות, חוסם כבישים, הוצא לא פעם מהכנסת על ידי אנשי המשמר, הוכה, נפצע, בשבוע שעבר אפילו התעלף ביציע הכנסת בזמן שנתניהו נשא דברים במליאה. "אחרי שהתאוששתי עשו לי בדיקת אק"ג", הוא אומר, "ומצאו שהלב שלי שבור".
מיעוט המשתתפים בהפגנות למען שחרור החטופים והתחושה שסוגיית החטופים הולכת ונדחקת הצידה הביאו אותו לשבות רעב, אולי כך יצליח לעורר שוב עניין ציבורי. שלשום, יום רביעי, היה היום ה-55 לשביתת הרעב שלו. הוא שותה מים עם מינרלים ומלחים ומרקים, מגיע בכל יום לאוהל שביתת הרעב מבית הספר התיכון בראשון-לציון שבו הוא מלמד בבקרים.
מעטים האנשים שבאים לחזקו. פה ושם מגיעה קבוצה קטנה, יושבים קצת ונפרדים בחיבוק. חברי כנסת מהאופוזיציה עצרו להתעניין בהתחלה, אחר כך הפסיקו. מהקואליציה אף אחד עדיין לא נכנס.
כמו מאי מקריית-שמונה, גם אלגרט חושש מהפסקת האש בלבנון. כשחמאס מפרסם בצהרי רביעי הצהרה כי הוא מוכן לשתף פעולה עם המאמצים להפסקת אש, אלגרט לא מראה סימני אופטימיות. "ראש הממשלה נתניהו לא יסיים את המלחמה בעזה", הוא אומר, "לדעתי הוא עשה דיל עם בן גביר וסמוטריץ', 'תנו לי לסיים את המלחמה בלבנון ובתמורה אמשיך את המלחמה בעזה'. לצערי, הפסקת האש בלבנון לא תועיל לחטופים. היא אפילו תחמיר את מצבם. נתניהו יכול להמשיך לשלוט כל עוד קיים איום ביטחוני. וכל עוד הלחימה בעזה נמשכת ישנו איום קיומי, לכן הוא יחזיק את עזה על אש קטנה. זה כל הסיפור בתמצית. עד שלא יחזרו החטופים לא תיגמר המלחמה, ובכל פעם שתעלה עסקה לשחרור חטופים הוא יטרפד אותה כדי שלא תיפסק המלחמה. לבנון הייתה תסבוכת שצריך היה לסיים. מי צריך את כאב הראש הזה. עזה היא הקלף שמחזיק את הממשלה".
קר מאוד בירושלים. האנשים מהדקים את צווארון מעילם ועוקפים את אוהל המחאה. קרובי החטופים נותרו כמעט לבדם במאבק. סוגיית השבתם הפכה לעניין פוליטי. אלי אלבג, אביה של התצפיתנית החטופה לירי, זעק בתסכול השבוע בכנסת: "אני האמ-אמא של הביביסט" בתגובה לקריאות "שמאלני בוגד" נגדו בהפגנות. אלגרט אומר שגם הוא היה ליכודניק. "כל חיי הצבעתי ליכוד, אבל ביום שראיתי את נתניהו בבית המשפט מוקף במלחכי פנכתו ותוקף את המשטרה והפרקליטות, הבנתי שאנחנו בצרה צרורה. מאז לא הצבעתי יותר לליכוד ולא אצביע להם. הדבר היחיד שנשאר לי זה המינוי למשחקים של בית"ר ירושלים. אני בא לטדי עם החולצה של החטופים ועם הטלאי. שם, בניגוד לכנסת, מקבלים אותי יפה".
עד מתי תחזיק מעמד עם שביתת הרעב?
"מלכתחילה יצאתי לשביתה של 101 ימים, יום עבור כל חטוף. עברתי כבר יותר מחצי מהתקופה ואני מקווה שלא אצטרך להגיע ל-101. המטרה היא לעורר את העם. לא חייבים לשבות רעב. מספיק להגיע לשבת איתנו, ליצור מסה גדולה, לצור על הכנסת, לצעוק 'לא הולכים הביתה עד שיש עסקה'. אני מקווה מאוד שאנשים יצטרפו למחאה הכל כך צודקת שלנו. אין דבר יותר בסיסי, מוסרי ויהודי מהדרישה להחזיר הביתה את האנשים שלנו מעזה".
