זה היה עוד יום קיץ שמשי בחודש יולי. שירון אלטר (42) יצאה כהרגלה לרחובות תל אביב, לטיול על הקלנועית יחד עם בנה יותם, שהיה אז בן 10 וחצי. הסיבוב השגרתי הזה, הבילוי האהוב על השניים, הפך ליום שבו חייה של שירון השתנו מקצה לקצה: הקלנועית התפוצצה, כנראה מהתלקחות הסוללה, ויותם נפצע באורח קשה. כשבוע לאחר מכן, הוא נפטר מפצעיו. שירון התעוררה אחרי חמישה שבועות, ומאז שגילתה על מות בנה, היא מנסה ללמוד הכל מחדש בשיבא, ולחיות עם הגעגוע שלא עובר.
4 צפייה בגלריה
"מוכנה להתחלף עם הפציעות של כולם כדי להיות אמא של יותם". שירון אלטר
(צילום: ריאן פרויס)
"זה התחיל כשבוע רגיל לגמרי", מספרת שירון, שמאושפזת מאז אותו היום במחלקה האורתופדית בשיבא. "הימים היו נעימים ורגועים, והחיים היו תותים. אחרי שנים שהייתי בהישרדות כלכלית, פתאום בתקופה הזו היה שפע. אחרי שנים שההורות שלי הייתה לא פשוטה, פתאום יותם התבגר, הפך עצמאי. הסתכלתי עליו באותו בוקר שחור, ואמרתי ‑ 'הגעתי'". לדבריה, "באותו הבוקר רצתי בים, וכשיותם חזר מבית הספר אכלנו יחד צהריים, ואז לקחתי אותו לחוג בקלנועית. זו הייתה נסיעה רגילה לגמרי, צחקנו מלא בדרך".
"פתאום היה רעש מוזר", היא משחזרת, "וריח של עשן. מיד קלטתי מה קורה וצעקתי ליותם שיפתח את הדלת. ואז הפיצוץ קרה. צעקנו אחד לשנייה 'אמא', 'יותם', 'אמא'. שוב קראתי שיפתח את הדלת והוא ענה לי ‑ 'אני לא יכול'. אמרתי שגם אני. דחפתי אותו מהחלון ונגמר לי הכוח. הכל מסביב אש. סוללת הליתיום שהתפוצצה בערה. עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי ‑ 'היו לי חיים טובים. זה רגע המוות שלי'. עד שמישהו שלף אותי מהקלנועית. ראיתי הכל ‑ אותי שוכבת על הרצפה. את יותם יושב על הספסל. את הקלנועית בוערת באש. לא רציתי להשאיר ילד יתום, ואת בן הזוג שלי ניצן כגבר שבור לב. הרמתי יד, וראיתי את העור שלי כמו נוזל למטה".
"היינו הרבה זמן בקלנועית שרופה", מספרת שירון, "חשבו שזה פיגוע כי היה בום מטורף. כולם ברחו. גם מי שהוציא אותי נפצע. פינו אותנו באמבולנס, עם 80 אחוז כוויות בגוף. נכנסתי למיון, סובבתי את הראש וראיתי את יותם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אמרתי לו שאני אוהבת אותו. אמרתי לו ‑ 'אל תדאג, בפנים אנחנו שלמים ויטפלו בנו'. שאלו אותי אם אפשר להרדים אותי ואת יותם כדי לטפל בנו, והסכמתי".
אמא ובן. החברים הכי טובים
חמישה שבועות אחרי, שירון קמה מההרדמה, בפעם הראשונה. "בזמן הזה, לקחו לי עור בריא וגידלו אותו במעבדה, כך שהשתילו לי את העור של עצמי. פקחתי עיניים והדבר הראשון שרציתי לשאול זה איפה יותם, אבל לא היה לי קול משאיפת העשן. אז דיברתי רק עם השפתיים. ואז הגיע מנהל המחלקה".
על לחייה של שירון, שעדיין מצולקות מהכוויות, מתחילות לזלוג הדמעות. "מנהל המחלקה אמר ‑ 'עשינו הכל'. הוא אמר שיותם היה מאוד רגוע כשהרדימו אותו, טיפלו בו ואחרי שמונה ימים הוא נפטר". היא מסבירה: "הפגיעה של יותם הייתה פגיעה קשה מאוד. הוא איבד יד, רגל, אוזן ואת שתי העיניים שלו. אמנם אני הייתי יותר זמן בתוך הקלנועית, אבל הוא ישב על הסוללה".
כששואלים את שירון על החיים של לפני 29 ביולי, היא מדברת על הגשמת חלומות, משפחה, אהבה. "היה לי הכול. תחום העיסוק שלי היה כמו שליחות - הדרכת התפתחות תינוקות וייעוץ שינה. היה לי עסק יחד עם ניצן בן זוגי, שנקרא 'טעמים של טיול' ‑ יצאנו עם ילדים ליער ולימדנו אותם על העולם הקסום של הפטריות ועל צמחים אכילים. וגם, בחרתי בדרך הפראנה, שזה תהליך התפתחות בן חצי שנה שבו אנשים לומדים איך להגביר את ההנאה מהחיים".
שירון מספרת שיותם היה החבר הכי-הכי טוב שלה. ילד עם לב זהב, ורגישות נדירה לגילו. "הוא פגש אדם חסר בית בגינה הציבורית ושיחק איתו כדורגל, ואז אותו האיש סיפר לו שהוא כותב. יותם אמר לו שהוא צריך מחשב כדי לשמור את מה שהוא כותב. יותם חסך את כל דמי הכיס שלו וקנה לו לפטופ וחיבר אותו לחשמל דרך המתנ"ס וסידר לו אינטרנט שם. וזה היה כשהוא רק בן תשע. הוא היה עם לב מאוד מיוחד".
4 צפייה בגלריה
שירון הייתה יותר זמן בקלנועית, אבל יותם ישב על הסוללה. זירת הפיצוץ, בחודש יולי
(צילום: מד"א)
נראית שמחה, אבל נאבקת מבפנים
היום, שירון היא אחת הדמויות המוכרות במחלקה שלה בבית החולים שיבא. כמעט ואין מטופל שלא מזהה אותה ומחפש את תשומת ליבה בכל מני הזדמנויות. את האופטימיות שהיא מקרינה אי-אפשר לפספס, אבל כפי שהיא מספרת ‑ עם הכאב העמוק היא עדיין מנסה להתמודד. "הצוואה של יותם אליי הייתה ‑ 'אמא, תהיי שמחה'. המהות שלי זו שמחה".
"אבל אני לא שמחה היום", המשיכה שירון, "אני עושה מאמץ כדי לחייך ולהסתכל קדימה. אבל ברגע אני פורצת בבכי. לפעמים אני מבלה פה ימים בבכי. הולכת לפיזיותרפיה ובוכה עם המטפלות. ויש ימים שאני בוכה רק קצת. אבל אני לא שמחה כמו שהייתי פעם, יש לי חור בלב. התהליך שאני עוברת עכשיו זה ללמוד לחיות עם חור בלב. אני נמצאת בנקודה מסוימת ויודעת שאגיע למצב שאני חיה חיים מלאים ומאושרים, לצד החור הזה. אני עוד לא יודעת איך אני אגיע לשם, מה צריך לעשות ואיזה תהליך אני אעבור, אבל אני יודעת לאן אני הולכת. אני יודעת שאגיע, וזה מה שיותם רוצה ‑ שאני אחייך, אשמח, שאני אהיה שירון השמחה הזו".
היא שיתפה עוד כי "מדברים פה החבר'ה בשיקום, וכל אחד אומר שהוא לא היה מחליף עם פציעה של אף אחד. כל אחד עם הקטיעות והפציעות המחורבנות שלו. אבל אני מוכנה שייקחו לי את שתי הידיים ואת שתי הרגליים, אני מוכנה להתחלף עם כולם, כדי להיות אמא של יותם. ואני לפעמים צועקת לו, בלי קול, 'יותם, תחזור'. אפילו שזה לא הגיוני. לאבד ילד זה הדבר הכי קשה שיכול לקרות. אנשים אומרים לי שאם מישהו יכול להתמודד עם הדבר הזה, זו אני. אנשים מקבלים רק את מה שהם יכולים להתמודד איתו".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.24
