זו הייתה אמורה להיות מערכת בחירות שגרתית למדי בעוטף עזה, שהדבר הכי מסעיר בה הוא העובדה שארבעה מועמדים שאפו לרשת את ראש מועצת אשכול המכהן, גדי ירקוני. ברגיל, המועצה הזו לא עניינה מישהו במיוחד מלבד את תושביה. היה פסטיבל דרום אדום, שמשך לאזור חובבי כלניות, והיו התרעות על נפילות טילים שהסתירו לצופים את פינות מסכי הטלוויזיה, לא הרבה יותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל אז קרה 7 באוקטובר. ולא רק ששמות היישובים נעשו מוכרים בכל בית בישראל – בארי, ניר עוז, רעים, ניר יצחק, חולית, כיסופים ואחרים – אלא שפתאום אזרחי המדינה מכירים באופן אישי רבים מתושבי המועצה. ולא בכדי. מרבית החטופים נחטפו מאשכול. בין אם ממסיבת הנובה ובין אם מהיישובים.
בשבוע שעבר מונתה מיכל עוזיהו רשמית לראשת המועצה, תפקיד שאותו תחל למלא בשבוע הבא. לא כך היא תיארה את נסיבות כניסתה. בניגוד למועצות שכנות, כמו שער הנגב, שבהן כן התקיימו בחירות, באשכול בסופו של דבר, מחמישה מועמדים, נשארה רק אחת - עוזיהו. אחד פרש עוד לפני האסון, ואילו השנייה הייתה תמר קדם סימן טוב, שנרצחה עם כל משפחתה בניר עוז. "אחרי 7 באוקטובר", אומרת עוזיהו, "גדי אמר שלא ירוץ שוב, וגם הסגן שלו שרץ בנפרד, פרש. זה שנשארתי מועמדת יחידה, בעיניי זה לא בגלל משבר מנהיגותי, כי המנהיגות שצמחה פה בתוך היישובים היא חזקה, יהלום".
אז מה קרה ברגע האמת?
"השלישייה בחרה לא לרוץ, וגם דמויות דומיננטיות אחרות, כמו יוסי בכר, למשל, החליטו לא להיכנס, כי אמרו 'יש אחלה מועמדת שאנחנו עומדים מאחוריה'".
ובכל זאת, זה לא מקטין מעט מעוצמת הניצחון?
"הייתי שמחה לנצח בבחירות, אבל יש לי כל כך הרבה אתגרים והכל מורכב וקשה ודורש תעצומות נפש. אני לא אימדד במבחן ה'ניצחתי בבחירות – כן או לא', אני אצטרך להוכיח את עצמי. לא יהיו לי מאה ימי חסד ולא עשרה, כי הקהילה הזו צריכה מנהיגות שתחזיר את התקווה ותאחה את השברים, ותעזור לנו להפוך את המקום הזה למקום שאנחנו ממשיכים לחיות בו, להזדקן בו, ושהדור הצעיר בוחר בו כמקום לגדל את המשפחה שלו.
"ביום השחור והנורא ההוא", היא אומרת, "איבדנו 255 חברים וחברות מהקהילה שלנו. 119 מתושבי אשכול נחטפו. וזה חוץ מהאסון הנוראי של הנובה, שקרה בבית שלנו. 44 חטופים מאשכול עדיין בשבי. אנשים שאנחנו מכירים אישית – גדי מוזס, למשל, שבנו, נכדיו וכלתו הם מהחברים הקרובים ביותר שלנו; ארבל יהוד ואריאל קוניו שעבדו איתי; אוהד יהלומי שלראות אותו והלב מתרחב; עופר קלדרון המהמם. אני יודעת שהדרך קדימה עומדת להיות מסע מטלטל. ואשכול היא מרכז הרעש של האסון, אין בכלל עוררין על זה".
הפגישה עם עוזיהו מתקיימת בבית קפה חדש שנפתח ביישובה, עין הבשור. בשישי בצהריים הוא מלא, למרות המצב. על פרק ידה צמיד עדין עם עין כחולה, מתנה מחברה לבנונית שגרה בארצות-הברית. בכל חולצה שלה, היא אומרת, יש חור מסיכת חטופים. "שמעתי את אחד הצעירים אומר שהמחויבות שלנו זה לבנות מחדש את מה שהם הקימו, כדי שיהיה להם מקום לחזור", היא אומרת. "אני מתחברת לתפיסה הזו".
מה לקחת מ-7 באוקטובר לאג'נדה שלך כראשת מועצה?
"קודם כל, שאנחנו צריכים ללמוד לספר את הסיפור שלנו מחדש. הנרטיב שלנו היה שאם יהיו חיים טובים בצד השני, גם לנו יהיו. גם אנחנו היינו חלק מהקונספציה. ואלה שלא היו, נחשבו נביאי הזעם. אחרי 7 באוקטובר הבנו שאנחנו מחדשים את הנדרים שלנו עם המקום. צריך לבחור בבית הזה.
"במשך שנים היו תקופות של למעלה מאלף משאיות ביום שנכנסות, הרבה מאוד בטון, והמדינה ראתה שלא נבנים בתים לגובה. אני זוכרת אפילו שבאחד המפגשים באוגדה מישהו נתן תחשיב שעם כל הבטון שנכנס לעזה, אפשר היה לבנות פעמיים את הבורג' ח'ליפה. אנחנו איפשרנו את זה. אם את שואלת אותי מה השתנה? שלא נהיה יותר טולרנטיים למציאות הזו".
ואז מה, תראי את המשאיות ותעצרי אותן?
"לא, אבל לקבל אינדיקציות מאנשי צבא שבונים מנהרות, לראות את חמאס מתאמן ומתבצר ומתחזק, ולהגיד: 'אין לו אינטרס להסלים' ו'יאללה, ניתן להם להוציא אוויר חם' – זה לא יהיה מקובל יותר. בואנה, בחיים הקודמים שלנו ישבנו בליל הסדר, ופתאום פיצוצים. למה? כי הם החליטו. למה אנחנו צריכים לקבל את זה?
"מה שהשתנה זו הגישה כלפי מה שקורה בעזה ואיך אנחנו מתנהלים בדרישות מול המדינה והצבא. דברים שבעבר היינו מוכנים להכיל, או כשהתאכזבנו אמרנו 'אוקיי, יאללה, ממשיכים הלאה', היום נהיה הרבה פחות סובלניים כלפיהם".
כי?
"כי הבנתי שאנחנו התבלבלנו. אוכלוסייה אזרחית לא צריכה להגן על חיילים, חיילים צריכים להגן על אוכלוסייה אזרחית. לא הייתה שנה בלי כמה סבבים וגם כשהיינו צריכים להתפנות מדי פעם, עצמאית, המדינה לא לקחה אחריות. פתאום: 'עצרנו את המבצע', 'לחצים בינלאומיים'. בעוד שאנחנו אמרנו: 'אנחנו מוכנים לסבול עוד קצת, אבל תסיימו'. היום ברור שנוכל לחיות פה רק אם הצד השני יהיה מורתע לחלוטין".
"אישית, מאז 7 באוקטובר אני לא עושה ספורט, וגם לא שומעת מוזיקה. כל מה שמזכיר לי משהו נורמלי מדי - לא נוח לי. אני מעודדת אחרים לעשות ספורט, וחושבת שמוזיקה זה דבר בריא. אבל כל עוד יש חטופים, המסוגלות להגיע לשיקום קטנה."
אז בעצם את כמו נתניהו, רוצה מלחמה עד הניצחון המוחלט.
"לא, נתניהו עושה את זה עכשיו, כשיש חטופים. השאלה היא מה יהיה מחר, כשתיגמר המלחמה. מבחינתי צריך להשיב את כוח ההרתעה. לא הניצחון המוחלט. אנחנו רוצים את השורה התחתונה. מה יעשו אם יירו עלינו טיל. אחד. יש לנו עוד דרך ארוכה לבנות את האמון מול הממשלה ומול הצבא. ולזכות הצבא ייאמר שהם מנסים לזכות באמוננו. יצא לי לא מזמן לפגוש את הקצונה הבכירה של האוגדה. הם בעצמם שואלים: 'איך אנחנו יכולים לבנות מחדש את האמון?'
"באחת האזכרות ראיתי את מפקד האוגדה תא"ל ברק חירם, והוא אמר לי: 'יש אתגרים גדולים לפנינו'. 'כן', עניתי לו, 'בניית האמון', והוא ענה: 'יש דרך ארוכה לשם', ושמחתי שהייתה שם את הענווה להבין שזה לא זבנג וגמרנו. זאת לא שיחה ששינתה לי עמדות, אבל היא חיזקה אותי בזה שהוא יהיה אחת מהדמויות הבכירות ביותר שאתנהל מולן בשנים הקרובות".
הפסקת האש בצפון שנחתמה השבוע לא מהווה בשורה ליישובי עוטף עזה בעיני עוזיהו. "אני לא משווה בין שתי החזיתות ולא מחברת ביניהן", היא מבהירה. "עכשיו תביאו לעסקה שתשיב את החטופים הביתה.
"ליד קיבוץ סופה יש אנדרטה של נירים הישנה שנוסדה ב-6 באוקטובר 1946. על האנדרטה כתוב: לא הטנק ינצח כי אם האדם. תדמייני רגע תמונה אוטופית של הניצחון המוחלט. אפשר בכלל לדמיין ניצחון בלי רוח האדם שלנו שמחזירה את כל החטופים הביתה? יש מישהו במדינה שמסוגל לדמיין דבר כזה?
"את יודעת מה, אומרים 'ביחד ננצח'. לפעמים קשה לי לראות כבר את המשפט הזה, אבל הוא נכון. אני לא אומרת שעכשיו אנחנו ביחד מנצחים, אלא מרגישה שאם אנחנו נחווה את הביחד, אז ננצח. ותגדירי גם מהו ניצחון. אני לא רואה שאנחנו מגיעים למצב של ניצחון כשהחטופים לא חוזרים, אני לא יכולה. אין מצב כזה".
את כועסת על הישראלים שכבר חזרו לשגרה?
"מדי פעם אני חשה כעס על דברים שונים, אבל בגדול, כרגע אין לי מקום לכעס, אלא ל'מה אני כן יכולה לעשות'. אנשים שמנרמלים לא מבינים את הקושי להמשיך הלאה. אישית, מאז 7 באוקטובר אני לא עושה ספורט, וגם לא שומעת מוזיקה. כל מה שמזכיר לי משהו נורמלי מדי - לא נוח לי. אני מעודדת אחרים לעשות ספורט, וחושבת שמוזיקה זה דבר בריא. אבל כל עוד יש חטופים, המסוגלות להגיע לשיקום קטנה.
"מצד שני, מאוד חשוב לי כראשת מועצה לוודא ש-7 באוקטובר לא יהיה מה שמגדיר אותנו, את חבל אשכול. לעולם לא נהיה מה שהיינו, הצלקות לא ייעלמו, אבל אני בוחרת להיות טובה יותר וחזקה יותר. מפה אני אצמח".
זה לא פשוט כשרבים מהשטחים הציבוריים של המועצה הפכו למעין אתרי הנצחה. כל מיגונית הפכה למצבה, על הכבישים פזורים עשרות גַּלעדים קטנים עם ציורים, שלטים, מדבקות. שלא לדבר על אתר ההנצחה לנובה. את בסדר עם זה?
"לא. צריך למצוא את הדרך שהמרחב שלנו ישמור את הסיפור שלנו, שלא התחיל ב-7 באוקטובר. ולכן לא תהיה ברירה, אלא להוציא את כל האנדרטאות הקטנות וגם את המיגוניות שהפכו למפגע בטיחותי של ממש, כי כמות הרכבים שעוצרת לידן זו סכנת נפשות. המיגוניות צריכות לעבור לאתר הנצחה, שייתן למשפחות מקום בטוח להתכנסויות, לזיכרון.
"גם מבחינה פרקטית, לא נעמוד ליד מיגונית שנטבחו בה אנשים, כשאנחנו תופסים אוטובוס. זה לא מכבד את האירוע שהתרחש שם. נשים מיגוניות חדשות, נעטוף אותן ביופי שמאפיין אותנו. אבל בלי ה'מזוכה' הזה. בוודאי שנעשה את זה יחד עם המשפחות ברגישות, אבל זה הבית שלנו. ואנחנו פה לחשוב יחד איתם על שאלת ההנצחה".
עוזיהו, 47, נשואה לד"ר אמיר פלג, היסטוריון של תקופת השואה, ואם לשלושה (תאומים בני 18 ובת 20), נולדה בחבל ימית. בגיל חמש עברה עם שאר מפוני היישוב למושב החדש שהקימו – עין הבשור. מה שאומר שהפינוי של היישוב לים המלח והמשמעויות שלו, אינם זרים לה. לאחר שירות צבאי כמ"כית בנים בניצנים, למדה לתואר ראשון בניהול מלונאות ותיירות, והתחילה לעבוד כרכזת תיירות של ארבע רשויות: מרחבים, שער הנגב, חוף אשקלון ואשכול.
"קיבלתי לידיים חוברת עבה", היא נזכרת בחיוך, "שאמרה: אין פה פוטנציאל תיירותי. אין פה נופים יפים, אין מקורות מים, יש אנשים וחקלאות. 'מעולה', אמרתי, 'נעשה תיירות של אנשים וחקלאות'". ב-2011 יצאה לשליחות בת ארבע שנים בארצות-הברית. שם ניטעו הזרעים לפעילותה הפוליטית. "גדלתי באשכול עם גאוות יחידה מאוד חזקה. 32 יישובים עם שונות מעניינת, בקצה הארץ. כשפתאום התחלתי לראות גם רשויות אחרות, שמתכננות לטווח רחוק, התחלתי להתעניין מה אפשר לעשות אחרת בבית שלי".
"מינהלת תקומה הוקמה הכי עקום שיש מבחינתנו, בסדר? קודם כל, בחוויה שלנו היא הוקמה רגע אחרי אסון נוראי, עם שבר אמון, התנפצות קולוסלית במדינה, בצבא. ופתאום מודיעים לי שהקימו חבל ארץ שקוראים לו תקומה. פעם אחרונה שבדקתי, אני הנגב המערבי, אני חבל אשכול, מה פתאום הקמתם חבל חדש?"
התובנה הזו התלבשה לה גם על המציאות. "ב-2012", היא נזכרת, "תוך כדי מבצע עמוד ענן, ואחר כך בצוק איתן ב-2014, התורמים האמריקאים אמרו לי: 'תבדקי בקהילה שלך מה הם צריכים'. אז הבנתי שהם לא יודעים כלום ממה שאנחנו עוברים כבר 14 שנה. מציאות של שגרת חירום. חמישה טילים ביום, או 50 או 150. זה יכול להיות חודש רע אחרי חודש של ימים נהדרים. היה לי תמיד ויכוח עם גדי ירקוני, הוא היה אומר: '99 אחוז גן עדן', ואני הייתי עונה לו: 'לא, 95 אחוז גן עדן'. אבל בוחרים בגן עדן, בוחרים בטוב.
"ב-2015", היא ממשיכה, "אמא שלי נפטרה. הייתי בארץ ואחרי השבעה חיים ילין פנה אליי: 'מיכל, אני הולך לרוץ לכנסת. יש בחור בשם גדי שהולך לרוץ לראשות המועצה, אני רוצה שתחזרי ותרוצי כסגנית שלו'. אמרתי לו 'תודה רבה על המחמאה, אבל לא הייתי פה בארבע שנים קריטיות, נראה לי לא נכון לחזור ישר לתפקיד כל כך משמעותי'".
ובכל זאת, היא חזרה וכיהנה בשנה וחצי הראשונות כעוזרת של ירקוני, ואז הקימה ומינכ"לה את המרכז הקהילתי, ובהתנדבות גייסה תרומות, כמו שלמדה בארצות-הברית. "גדי תמיד דיבר על שתי קדנציות עד שיפרוש", היא אומרת. "ולקראת הבחירות הנוכחיות, שהיו צריכות להתקיים במקור באוקטובר 2023, דיברתי עם אנשים והרגשתי שאני יודעת להביא חיבור אנושי. שאנשים וקהילות ירגישו שרואים אותם".
זוכרת מה היו היעדים שלך לסבב ההוא שלא התקיים בסוף?
"באתי עם הרבה ניסיון ציבורי, אני מכירה את המערכות מבפנים עם הוכחות של מסוגלות. הכותרת הגדולה ביותר שלנו הייתה שזו קהילה של קהילות עם איתנות חברתית, קהילתית וגם כלכלית. ובאמת, מה הדבר שהכי דיברו אותו אחרי 7 באוקטובר? הצורך להיות שייך, הקהילתיות. ב-7 באוקטובר ראינו שיישובים שהגיעו עם מנגנונים פנים-יישוביים איתנים, במיוחד בסוגיות של קהילה וחברה, הצליחו להתחזק. ויישובים שהמנגנונים הפנים-יישוביים שלהם היו שברירים, התפרקו".
ניר עוז החליט לחזור ולהקים את הקיבוץ, למרות שרבים הצהירו כי לא יחזרו. איך את מתכוונת להתמודד עם זה?
"מתוך 32 יישובים במועצה, עשרה עדיין לא חזרו במלואם. אני יודעת על משפחות ספציפיות וגם בודדים שאומרים: 'אנחנו לא חוזרים'. אני יכולה להתחייב לעשות את כל שביכולתי כדי שיהיו להם את התנאים לחזור. החינוך, הקהילות, עסקים, הבריאות, הביטחון. אבל מי שלא מסוגל, כי הוא עבר פה חוויה קשה מנשוא, בבית שלנו המשותף, יישאר לנצח חלק מאיתנו. וצריך לשמור אותם כחלק מאיתנו, בתקווה שאולי הילדים שלהם יבחרו להיות פה.
"יש משהו באופי שלנו", היא מוסיפה, "בעולם המודרני, שאנחנו רוצים תוצאות עכשיו, מיד. 'תני לי ודאות, מתי אתם חוזרים'. אין תשובה. גם את הגראונד זירו, אתר ההנצחה של אסון התאומים, בנו עשר שנים אחרי. יש דברים שלוקח זמן להבין, לראות את ההשפעות שלהם. יש אנשים שצריכים עוד זמן, ואני צריכה לא לשפוט אותם ולאפשר להם אותו".
את מרוצה ממינהלת תקומה?
"מינהלת תקומה הוקמה הכי עקום שיש מבחינתנו, בסדר? קודם כל, בחוויה שלנו היא הוקמה רגע אחרי אסון נוראי, עם שבר אמון, התנפצות קולוסלית במדינה, בצבא. ופתאום מודיעים לי שהקימו חבל ארץ שקוראים לו תקומה. פעם אחרונה שבדקתי, אני הנגב המערבי, אני חבל אשכול, מה פתאום הקמתם חבל חדש? ועוד חציתם אותי, ולקחתם ממני תשעה יישובים. ואמרתי: 'איך, איך נופלים בחטא היוהרה הזה?' או שהביאו צוות חיצוני, אמנם מלא רצון טוב אבל שלא מכיר, ולא מבין שזו קהילה של קהילות. להתחיל לדבר על החזרה, בלי להבין שזו רשת של יישובים? יש צורה להסתכל על התהליך הזה.
"אני זוכרת את המשבר בין חולית למינהלת תקומה. רגע לפני שהם מקבלים את הבתים הזמניים, הם היו צריכים להתחייב על התאריך שבו יעזבו. אז בחולית אמרו: ואם עדיין תהיה מלחמה? ואם עדיין לא יסיימו לבנות את הבתים? אני חושבת שהמנגנונים מתנהלים בצורה מאוד גברית, כשבסופו של דבר אנשים רוצים שיראו אותם, וייקחו אותם יד ביד. לפני שאנחנו רבים על הבטון, צריכים רגע לנשום, לשבת עם היישוב, ובאמת להבין את המורכבויות. יש איזה משהו לא מכיל מספיק. אני חווה בעיקר פער בהרגשה שהממסד מתנגח איתי".
ערב שמחת תורה, התכנסה משפחת פלג-עוזיהו בחצר האחורית של הבית במושב. מלבד בעלה וילדיה נכחו גם אחותה, תושבת חולית, אחיה, חקלאי מעין הבשור, ואח נוסף, תל-אביבי. אביהם הגיע לארוחה עם בת זוגו תלמה אצילי, קיבוצניקית מניר עוז. אף אחד מהם לא שיער איזה אסון יפקוד את תלמה כבר למחרת. בנה, אביב, נרצח ונחטף וכרגע גופתו נמצאת בעזה. כלתה ליאת שוחררה משבי חמאס אחרי 54 ימים. ילדיהם ניצלו.
"אם היית באה ב-6 באוקטובר", אומרת עוזיהו, "הייתי עושה לך את השפיל הקבוע: לוקחת אותך לגבול, מראה לך את המכשול, הבלונים, הבסיס של התצפיתניות, אומרת לך 'יש כיתת כוננות, אנחנו עושים אימונים ונמצאים בקשר עם הצבא. חצי שעה ראשונה אנחנו יודעים לדאוג לעצמנו, ואז הצבא מגיע ומשתלט על הסיטואציה'".
ובמציאות?
"חצי שעה עוברת. ואף אחד לא מגיע. אני זוכרת את הוואטסאפ הראשון שראיתי: 'מחבלים בפריגן', ו'חבר'ה מה קורה', ורחלי מבארי, וקיש מחולית, וניר עוז, ואתה אומר: 'מה?' ו'שעה?' ו'למה לא שומעים את חיל האוויר?' ואחותי מתכתבת איתי מחולית. עכשיו אפשר לגלות שנפרדנו. אתה לא אומר 'אני נפרד'. אתה אומר: 'אני אוהב/ת אותך'. ואז הבנים שלי מתחילים לקבל סרטונים. בהתחלה אני אומרת להם 'שטויות, זה פייק ניוז', כאילו, מה טנדרים בשדרות, או תמונה של יפה אדר על קלנועית, אני אומרת להם 'זה בטח פייק'".
אבל את מכירה אותה, איך פייק?
"מכירה אותה, אבל זה היה נראה לי הזוי. אחד הבנים שלי היה אמור לנסוע בחמש וחצי בבוקר לליאם אור. כי הם חברים מאוד טובים והם בני 17 ואלו השעות שלהם. בסוף החליט שלא. ואז פתאום הם מראים לי תמונה שליאם חטוף, עם קלאץ' מכוון לו לראש. אז כבר התחלנו להבין שחוטפים. אבל ליאמוש? בלי חולצה? המתוק הזה? אתה לא מעכל.
"בשלב הזה אני כבר יודעת שאופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נרצח. היינו חברים טובים, וכל כך חיכיתי לעבוד איתו יחד. באותם רגעים אני בוחרת לא להתמודד עם זה, כי יש קהילה ויש תפקידים בחירום ועכשיו צריך לתפקד. אמרתי לעצמי: 'מיכל, את סוגרת את המגירה הזו'. עכשיו מתפקדים על אוטומט".
מה קרה בעין הבשור באותו היום?
"שנה וחצי לפני, היו פה הרבה גניבות רכב, וקמה קבוצה של חבר'ה שעשו מארבים בלילות. ב-7 באוקטובר כשהרבש"ץ שלנו מבין שקורה משהו אחר, הוא מקפיץ את כולם, 72 גברים, שיוצאים לגדרות עם שלושה M-16, כמה אקדחים, אבנים, סכינים, גרזינים, והיה פה קרב והצליחו להגן עלינו".
במשך כל השנים הייתה עוזיהו בצוות החירום היישובי (צח"י) וגם של המועצה מתוקף תפקידה. בשתיים בצהריים היא יוצאת מהבית ומגיעה לחמ"ל המאולתר ביישוב, "ושם אומרים לי", היא משחזרת, "'מיכל, אין. אין צבא, זה רק אנחנו. אל תחכי להנחיות'. ואני אומרת, 'אוקיי', ומתחילים להתעסק עם פינויים".
במקביל, דרמה שוברת לב התרחשה בטלפון שלה. "בשלב מסוים", היא משחזרת, "אני מבינה שאחד החברים הקרובים ביותר שלנו, ליאור בן יעקב, נהרג בכיתת כוננות בישע. אשתו רויטל ואני מתכתבות כל הזמן, כשבמקביל אני מתכתבת עם חברה טובה מקיבוץ רעים שהבן שלה, בשכונת הצעירים, מנותק קשר ולא עונה. למחרת גילינו שהוא נרצח. בשלב ההוא אני כבר יודעת שליאור נהרג, וממשיכה להתכתב עם אשתו. היא לא יודעת, ואני רק מוודאת שהיא בסדר, ושומרת על רוגע. ובאמצע כולם בחמ"ל אומרים 'ניר עוז, ניר עוז'. מבינים שמשהו אחר קורה שם".
וגם בארי שלך, מה את שומעת משם?
"הרבה אנשים, פתאום נותק איתם הקשר. קיווית שזה בגלל קליטה, בגלל סוללה, אבל לא ידעת באמת. רק למחרת מתחילים לאט-לאט לקבל את האינדיקציות, מי איתנו, מי לא איתנו".
מה את לוקחת מכל זה לקדנציה שלך?
"היה שלב שהילדים הבינו שליאור נהרג ושליאם חטוף, ואז הגעתי הביתה לרגע, כדי לחבק ולהרגיע. לראות את הילדים שלך מתפרקים, זה לא דבר קל. אבל אתה מבין שיש פה אחריות, ואמרתי להם, 'חבר'ה, אנחנו צריכים להתאפס על עצמנו'. הרגע הזה שאתה אומר: 'זה המצב. לבוא ולהישאב לאיזו תהום כרגע, זה לא משהו שיעזור, צריך לראות מה מפה והלאה'. זה מה שאני לוקחת איתי הלאה כמוטו".
לדברי עוזיהו, התקציב של אשכול, בשנה רגילה, עומד על 240 מיליון שקל, "אבל הכל השתנה", היא אומרת. רק השבוע חזרה ממסע הוקרה לתורמים בארצות-הברית שנתנו כסף לצורך הקמת 800 ממ"דים באשכול (ביישובים שיש בהם פערי מיגון - שדה ניצן, אוהד, תלמי אליהו, צוחר, גבולות, צאלים ואורים). מדובר בסבסוד של שליש מעלויות הבנייה.
איך תשמרי שלא ייווצרו באשכול שני מעמדות? מעמד של יישובים שנחדרו, נחטפו מהם אנשים, נרצחו חברים והם מקבלים על זה תקציבים ופיצויים, מול יישובים שישבו בממ"ד אבל לא נרצחו להם חברים, ולכן הם לא מקבלים שום תגמול כלכלי.
"יש הרבה יותר משני מעמדות; יישובי ה-0-4 ק"מ מהגבול, יישובי ה-4-7, יישובים שמעבר לשבעה ק"מ. גם באותו יישוב יש מעמדות; כן נכנסו לשכונה שלי, לא נכנסו לשכונה שלי, אין או יש לי בית לחזור אליו, יש לי משפחה שעדיין חטופה או חטופים שחזרו. או אלה שהיו בחו"ל או מחוץ לאשכול ביום ההוא, מול אלו שהיו ביישוב שהותקף. כל הסיפור הוא לא פשוט".
ואיך את מתמודדת עם זה?
"למדינה יש הגדרות, אבל האחריות שלי היא לוודא שאני מצמצמת את הפערים ככל שניתן. עדיין ישנם יישובים שנרצחו בהם יותר מביישובים אחרים, וישנם יישובים שהקהילה שלהם מתמודדת עם טלטלות קשות, ועל זה אני אצטרך להסתכל. אני לא יכולה להשוות קיבוצים כמו בארי או ניר עוז ליישובים שלא עברו טבח. זה לא עניין אפילו של ממ"דים או של שיקום הבתים הפיזיים, אלא של היבטים רווחתיים, של חוסן, מענים רגשיים בחינוך. אבל אני מאמינה בנו ובאנשים שפה. כשבאו בפעם הראשונה לתרום כסף לקיבוץ מגן, הם אמרו, 'לא, לא, תנו לניר עוז, הם צריכים יותר'. בגלל זה אני כל כך אוהבת את המקום הזה".
איך את מתכוונת להתמודד עם זה שיותר אנשים יצטרכו פה טיפול חוסן, כל המדינה בפוסט-טראומה, בוודאי תושבי אשכול.
"כרגע התקציבים עוד בסדר, מה קורה כשפתאום יחזרו כולם? לא יודעת. כשבנט היה שר החינוך, שנתיים אחרי צוק איתן, הוא הגיע לדיון ואמרו: 'טוב, אתם כבר בסדר, לא צריך יותר', וקיצצו את התקציבים של החוסן. פתאום ראינו בבתי הספר איך ברגע שקצת נכנסה השגרה, הפחדים וכל הדברים המודחקים התחילו לצאת.
"כרגע יש משאבים לחמש שנים, אני מקווה שהם אכן יישארו כי אנחנו נצטרך את זה לשנים קדימה. פה באמת תידרש עבודה פוליטית גם של ראש רשות, לוודא שאנחנו משקפים נכון את הצרכים ומצליחים לייצר הסכמה רחבה בתוך הממשלה לסדרי העדיפויות שאנחנו בתוכם. זה התפקיד שלי".
איפה את עוד עשר שנים?
"לאופיר ליבשטיין ולי היו הרבה שיחות קסומות שבאחת מהן הוא אמר לי: 'מיכל, את צריכה לחשוב מה את רוצה לעשות בעוד עשור קדימה', ונתן כדוגמה את עצמו. 'אני היום בונה את עצמי, נמצא בעמדות מפתח כאלה ואחרות, בדירקטוריונים'. אופיר היה הראשון שפגשתי שממש תיכנן באסטרטגיה מרשימה את החיים, את מסלול ההתפתחות שלו. הייתי רוצה לראות את עצמי בעוד עשר שנים בעשייה ציבורית רחבה. אני רוצה להיות משמעותית תמיד, אבל אחת המשימות החשובות תהיה לוודא שאנחנו מצמיחים את הדור הבא של המנהיגים המקומיים. אני מסתכלת על החבר'ה הצעירים, החבר'ה של שנת שירות, בני ה-20 שכל כך נחושים לחזור הביתה, ויודעת שאצליח".
להגיע לכנסת?
"אני לא יודעת להתחייב לך על זה. יש מקומות להשפעה גם לא מהכנסת. אני תמיד מחפשת את המקום שאני חושבת שיש לי ערך מוסף. אבל אני לגמרי רואה את עצמי במרחב הציבורי כל החיים".
נתניהו עדיין לא הגיע לניר עוז. את מחכה לטלפון מהלשכה?
"אני לא רק מחכה. אני גם אזום טלפון כזה, אני אזום הזמנה".
