אחד ההישגים החשובים של ישראל בהסכם הפסקת האש בלבנון הוא ניתוק הקשר שעשה חיזבאללה בין הצפון לעזה. עצם הסכמת הארגון (ואיראן) לקבל הסכם הפסקת אש נפרד בלבנון כולא את חמאס בבידוד ונוטל ממנו גיבוי צבאי חיוני. עקרונות ההסכם בלבנון עשויים לשמש בסיס גם להסדרה בעזה, כזו שתיתן מענה לדרישות הביטחוניות של ישראל, ובראשן הזכות למנוע התעצמות ולפעול לסיכול טרור.
עם זאת, ברור שאי-אפשר להעתיק לעזה במלואו את ההסכם בלבנון. ארבעה גורמים מונעים זאת:
- הצורך החיוני של ישראל להחזיר את החטופים, החיים והחללים. זהו רכיב מרכזי המבדיל בין שתי הזירות ומהווה קלף המיקוח היחיד שנותר בידי חמאס.
- הדרישה האולטימטיבית של חמאס שישראל תפסיק את הלחימה ותצא מכל שטח הרצועה.
- היעדר גורם בעל יכולת אכיפה, חלופי לממשל האזרחי של חמאס.
- דרישות ישראל בנוגע ל"יום שאחרי": האחת, שחמאס לא יורשה להתקיים בעזה כגוף מאורגן, ובוודאי לא כגורם צבאי; והשנייה, שהרשות הפלסטינית לא תשתתף בניהול ובממשל האזרחי החדש, דבר הנובע בעיקרו מרצונו של נתניהו למנוע הקמת מדינה פלסטינית שתכלול בנוסף לאיו"ש גם את עזה, ובגלל חששו מאיומי סמוטריץ' ובן גביר המגדירים את הרשות כאויב שיש למוטטו.
במציאות הנוכחית ברצועה, ניתן לקדם הסדרה שתבטיח את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, תוודא שיכולות חמאס ושותפיו לאיים על ישראל לא ישוקמו, תאפשר את חזרת תושבי העוטף לבתיהם, ובעיקר תביא לשחרור החטופים. הדבר מחייב את ההנהגה בישראל לזנוח את ההתנגדות הנחרצת לנוכחות, ולו סמלית, של הרשות בעזה ואת הדבקות ב"הכחדה מוחלטת" של חמאס ברצועה.
הערכה זו מתבססת בראש ובראשונה על המצב הצבאי ברצועה. צה"ל הצליח למעשה לפרק את צבא חמאס, למעט גדוד וחצי בדיר אל-בלח ובמחנה הפליטים נוסייראת. בצפון הרצועה צה"ל פוגע במאמץ של חמאס להתארגן מחדש צבאית ואזרחית. עם זאת, סביר שמאמצים דומים יחזרו במקומות שצה"ל לא יהיה נוכח בהם פיזית. כפי שממחיש המבצע בצפון הרצועה, חמאס ויתר גורמי הטרור חוזרים לפעול כארגוני גרילה: חוליות קטנות שמנהלות לוחמה זעירה, בעיקר באמצעות מטענים ונ"ט ומדי פעם מצליחות לשגר רקטות. כל זאת, מתוך שאיפה להתיש את ישראל ולהפגין בפני העזתים והעולם עמידה איתנה ("צומוד").
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בפועל, לצה"ל יש חופש פעולה מלא בכל הרצועה, גם אם הוא לא שולט ברוב שטחה באופן מלא. הוא יכול לנוע במהירות לעבר כל כיסי ההתנגדות שקיימים או שייווצרו בעתיד ולחסלם. גם כשיתפנו הכוחות מצפון עזה אפשר יהיה בעתיד לפשוט במהירות בכוחות גדולים לכל אזור ברצועה. אבל כשיסתיים המבצע בצפון הרצועה, כנראה בעוד כמה שבועות, כמעט שלא יהיה יותר לצה"ל לאן לתמרן, וחשוב מכך – לא ניתן יהיה להפעיל לחץ צבאי שיסייע לשחרור החטופים. צה"ל לא ימהר לתמרן לנוסייראת ולדיר אל-בלח מחשש לחיי החטופים, וגם באזור "המחסה הבטוח", במוואסי, לא יפעל קרקעית מחשש לתגובה אמריקאית ובינלאומית.
לכך יש להוסיף את העובדה שטראמפ ייכנס בעוד כחודשיים לבית הלבן. אם לשפוט על פי התבטאויותיו האחרונות של הנשיא הנבחר, חמאס לא צפוי לזכות ממנו לרוח גבית הומניטרית כמו שהעניק ממשל ביידן. אבל גם נתניהו ושותפיו לקואליציה לא יקבלו מטראמפ תמיכה לשאיפתם להישאר ברצועה לזמן רב, קל וחומר להתנחל בה מחדש. טראמפ ירצה כנראה לסיים גם את המלחמה בעזה במהירות האפשרית, ובעלות בריתו בעולם הערבי ידחקו בו לקדם מהלך מדיני שיכלול פתרון למשבר ברצועה.
חמאס, מצידו, נמצא בשפל חסר תקדים: הפגיעה בהנהגת הארגון ובתשתיותיו אנושה, עזה הפכה ל"מנכובה" (מוכת אסון), כשכ-80 אחוז מהתושבים מצטופפים בעיר פליטים ענקית בדרום, המשק והתשתיות האזרחיות (חינוך, בריאות, אנרגיה, מים) חרבו לחלוטין, והאוכלוסייה חרדה מפגעי החורף.
יחד עם זאת, צריך להדגיש שחמאס הוא עדיין הגורם הדומיננטי בעזה: שולט במרחב האזרחי באזור ונלחם בכל מקום שצה"ל מתמרן. למרות חיסול סינוואר, מתקיימות הנהגה ושדרת פיקוד שמונעות היווצרות חלופות, ואין כל מחאה ציבורית נגד הארגון, דבר שנתפס בעיניו כהישג מרכזי.
נראה כי בעקבות ההסכם בלבנון, חמאס קשוב יותר לרעיונות הסדרה. אבל בהיותו ארגון דתי קנאי הוא ממשיך לדבוק ב"קווים אדומים" ובראשם הפסקת המלחמה ונסיגה מלאה של כוחות צה"ל מהרצועה, ויעדיף להמשיך בלחימה תוך העמקת ההרס והקטל בעזה, על פני נקיטה בוויתורים. הדוקטרינה הישראלית הגורסת שיותר כוח יגמיש את חמאס מוכחת זה חודשים רבים ככישלון. גם ההצעות לפינוי רחב של חמאס מעזה והמאמץ לפיתוי הפלסטינים לשחרר חטופים בתמורה למענקים כספיים מתבררים כניסוי כושל, כאשר הדבקות הישראלית בו מאריכה את שהות החטופים בשבי.
4 צפייה בגלריה
לוחמי צה"ל בעזה. טראמפ לא יעניק רוח גבית לממשל הצבאי ולהתנחלות ברצועה | צילום: דובר צה"ל
במצב הזה פתוחות בפני ישראל שלוש אופציות:
האחת – המשך המצב הקיים בתקווה שחמאס ישחרר לבסוף את החטופים ופעיליו יעזבו את עזה כפי שהיה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, תרחיש שסבירותו נראית כרגע אפסית. מצב כזה עלול להפוך למלחמת התשה ארוכה, כשלא ברור האם תביא למיטוט חמאס, אך ברור שלא תאפשר שחרור חטופים.
האופציה השנייה – כיבוש מלא של הרצועה, שהייה לא מוגבלת והחלת ממשל צבאי. זה יצריך בשלב הראשון הכנסת שלוש עד חמש אוגדות לשלב הכיבוש והשהייה, ובשלב הממשל הצבאי – אספקה שוטפת עבור צורכי האוכלוסייה בעזה, דבר שמשמעותו נטל כלכלי כבד. בממד הביטחוני עלולה להיווצר "עיראקיזציה", מצב דומה לזה שאליו נקלעה ארה"ב לפני שני עשורים, כאשר ניסתה להנחיל בכוח דמוקרטיזציה ושגשוג כלכלי בעיראק (ובאפגניסטן), ומצאה עצמה מדממת ממטענים וצליפות עד שנאלצה לסגת. בתרחיש כזה גם יגבר המאמץ לחידוש ההתיישבות ברצועה, מה שיכביד את נטל הביטחון ויחריף את גירעון הלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית.
לקטאר, מעניקת החסות המרכזית של חמאס, עשוי להיות תפקיד חשוב בדחיפת הארגון לקבלת הסדרה כזו. מהלכים חסרי תקדים כמו איום קטארי לגירוש הנהגת חמאס מתחומה, אבל גם להפסקת הסיוע הכספי, עשויים להשפיע על חמאס בעת הנוכחית.
האופציה השלישית היא הסדרה בהשראה לבנונית. במוקד שלה – הקמת ממשל מקומי פלסטיני בעל זיקה לרשות הפלסטינית וללא מעורבות חמאס. בהקמתו, ייצובו והפעלתו של אותו ממשל יהיו מעורבים גורמים בינלאומיים, ובראשם ארה"ב, לצד מדינות ערב, ובפרט מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה. צה"ל יוכל לקיים מעקב מודיעיני הדוק ויקבל חופש פעולה מבצעי בכל הרצועה, אך לא יהיה נוכח בה דרך קבע. לכל אורך גבול הרצועה, בתוך שטחה, יהיה אזור אבטחה ברוחב של כקילומטר שפלסטינים לא יורשו להיכנס אליו, וכבר קיים היום הלכה למעשה.
ההסכם בלבנון יצר תקדים ואקלים שבו האופציה השלישית עשויה לחבר בין הסכם הפסקת אש ביטחוני סביר לבין החזרת החטופים והקמת בסיס לחלופה ממשלית לחמאס. זו בעצם האופציה הסבירה היחידה שתאפשר מימוש רוב מטרות המלחמה שישראל הציבה לעצמה והתפנות להכנה לעימות הגדול באמת עם איראן.
ההסכם ניתן לביצוע בשלושה שלבים:
• השלב הראשון – עסקה להשבת החטופים החיים והחללים לישראל תמורת שחרור מחבלים פלסטינים. הדבר יתבצע במסגרת הפסקת אש זמנית שתימשך כחודשיים, ושבמהלכה יתנהל מו"מ על הסדרה ביטחונית שתכלול הקמת כוח שיטור והקמת שלטון אזרחי חלופי ברצועה – שניהם על בסיס בינלאומי ובין-ערבי, כאשר חמאס אינו חלק ממנו או משולב בו. במקביל, תתחיל חזרת אזרחים עזתים לא מעורבים לבתיהם בצפון הרצועה דרך נקזים שבאמצעותם צה"ל ושב"כ יפקחו שפעילי חמאס לא יסתננו. זה עשוי להתממש אם יופעל על הארגון לחץ כבד מצד קטאר ויינתנו לו ערבויות לנסיגת צה"ל בשלבים הבאים.
• השלב השני (כעבור 60 ימים) – הגוף המנהל האזרחי החדש, המינהלת הביטחונית וכוח השיטור הכפוף לה ייכנסו לפעולה. תחילה ייקחו אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי ואספקת שירותים חיוניים לאוכלוסייה. במקביל, ישראל, מצרים וארה"ב יקימו בציר פילדלפי ובמעבר רפיח מכשול ומתקן מעבר גבול חדש שימנעו הברחות אמל"ח ואמצעי ייצורו, מעל ומתחת לקרקע. לישראל תהיה יכולת לפקח באורח ישיר וללא הגבלת זמן על המתרחש בציר פילדלפי ובמעבר רפיח החדש.
• השלב השלישי (כעבור כמה חודשים) – הפסקת אש קבועה תיכנס לתוקפה. צה"ל ייסוג משטח הרצועה, כולל ציר פילדלפי ומרחב נצרים. מעבר רפיח ייפתח מחדש ויתופעל על ידי המינהל המקומי העזתי, עם פיקוח אמריקאי ומצרי, וללא דריסת רגל של חמאס. במקביל, צה"ל ישלים הקמת מערך הגנה חדש על גבול הרצועה שבקדמתו "אזור האבטחה" הריק מאדם וממבנים בתוך שטח הרצועה.
גם בצד הפלסטיני מתחילה לנבוט חשיבה בכיוון הזה. בהקשר לכך בולטת יוזמה שמקדם באחרונה נאסר אל-קודווה, שר החוץ הפלסטיני בעבר (ואחיינו של ערפאת), שמציג רעיון להסדרה ברצועה כבסיס להסדרה רחבה יותר במערכת הפלסטינית. בשיחה עימו הוא מסביר: "ההסדרה תתבסס על סיום המלחמה, שחרור כל החטופים ומספר מוסכם של אסירים פלסטינים, נסיגת צה"ל מהרצועה, והקמת מועצה על בסיס טכנוקרטים מקצועיים. זו אינה מציאות מושלמת, אבל עדיפה על רעיונות אחרים שנזרקים לאוויר".
"החזרת הרשות לעזה היא אשליה, היות שמדובר בגורם שבקושי שולט על איו"ש", מסביר סאמר סינג'לאווי, בכיר במחנה דחלאן המעורב בקידום היוזמה, ויחד עם אל-קודווה נועד באחרונה עם בכירים במערב, לרבות נשיא צרפת והאפיפיור. "למועצה המקומית תהיה זיקה סמלית לרשות, אבל היא תפעל באופן עצמאי על סמך גורמים שלא מזוהים עם חמאס. הדבר כולל כמובן שליטה על הגבולות והמעברים. סעודיה והאמירויות (הספונסרית הראשית של דחלאן) הביעו הסכמה עקרונית לרעיון בשני תנאים: נסיגה מלאה של צה"ל מעזה, ודרישה מחמאס להתפרק מנשקו, נושא המצוי בשיח עם הארגון, שעד כה מפגין נוקשות".
מדובר בתוכנית הסדורה ביותר לעת עתה בצד הפלסטיני. מצד אחד, היא מחייבת נסיגה מעזה ולא מבטיחה סילוק מוחלט של חמאס מעמדות כוח. הארגון אמנם יהיה חלש בהרבה מכפי שהיה ב-7 באוקטובר, אך ימשיך להשפיע ברצועה. מצד שני, הרעיון נוח יחסית לעיכול מבחינת ישראל, נוכח העובדה שהרשות לא מצויה בפרונט, ושהוא כולל גורמים ערביים חיוביים מבחינת ישראל וסביר שגם יזכה לתמיכה בינלאומית.
חמאס משגר איתותים מעניינים לגבי עיצוב מחדש של הממשל בעזה. "לא נוותר על הדרישות לסיום המלחמה ולנסיגה מלאה של צה"ל", הבהיר ח'ליל אל-חיה, מראשי הארגון שנותר נציג עזה בהנהגה הראשית, אבל בה בעת הדגיש: "אנו נכונים לבחון הקמת ועדה מנהלת ביום שאחרי, שתפעל בתמיכת מצרים ובמעורבות של הרשות". ואכן, המשלחת המצרית שהגיעה אתמול לישראל, צפויה להציג מתווה דומה.
סיסמאות כמו חתירה ל"ניצחון מוחלט" יקלעו אותנו למלחמת התשה ארוכה שבה תתעצב בהדרגה מציאות גיאוגרפית וביטחונית חדשה בעזה, שלא תשרת את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל. ישראל נדרשת לבחור ברעה פחות מבין מגוון חלופות גרועות.
אוסאמה חמדאן, מבכירי חמאס בחו"ל, המשיך את הכיוון כשהכריז השבוע כי "אנו נכונים לבחון הקמת ממשלת הסכמה לאומית שתנהל את הרצועה". לצד זאת, מדגישים השניים, המשך המצב הנוכחי משמעו מלחמת התשה שבמהלכה לא יונף דגל לבן ולא ישוחררו חטופים.
לקטאר, מעניקת החסות המרכזית של חמאס, עשוי להיות תפקיד חשוב בדחיפת הארגון לקבלת הסדרה כזו. מהלכים חסרי תקדים כמו איום קטארי לגירוש הנהגת חמאס מתחומה, אבל גם להפסקת הסיוע הכספי, עשויים להשפיע על חמאס בעת הנוכחית. עד כה דוחא נמנעה מצעדים כאלה, אבל ייתכן כי מסרים חריפים מצד טראמפ, שזכור לקטארים כנוקשה כלפיהם, עשויים להוביל למהלכים כאלה.
ישראל נתונה בכאוס רעיוני עמוק בכל הנוגע לעזה, דבר המונע חשיבה אסטרטגית מעמיקה בנוגע לעתיד. סיסמאות כמו חתירה ל"ניצחון מוחלט" יקלעו אותנו למלחמת התשה ארוכה שבה תתעצב בהדרגה מציאות גיאוגרפית וביטחונית חדשה בעזה, שלא תשרת את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל. ישראל נדרשת לבחור ברעה פחות מבין מגוון חלופות גרועות. הסדרה הדומה לזו בלבנון, המבוססת על ערבויות אמריקאיות להתערבות נוכח כל הפרה (ואולי אף נוכחות פיזית של גורמים אמריקאיים ברצועה), לצד הקמת גרעין של ממשל חלופי (גם אם זה יהיה חלש בראשית דרכו), היא הרע במיעוטו, ובוודאי עדיפה על כיבוש מלא וממושך של הרצועה. הסדרה כזאת אמנם תחייב מהלכים כואבים ובראשם נסיגה מעזה, אבל תספק תנאים שיבטיחו כי 7 באוקטובר לא יחזור על עצמו, תניח מסד לשינוי הדרגתי באזור, ובעיקר תביא במהירות לשחרור החטופים שזמנם אוזל. המתווה הזה הוא הזדמנות שנוצרה בעקבות התפנית בלבנון – ואסור להחמיצה.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
