כמה שעות אחרי שנכנסה הפסקת האש, או איך שקוראים לזה, לתוקפה, דורון סאסי יושב ראש ועד רמות נפתלי כבר היה במטע שלו, על גבול לבנון. אין שום דבר מרנין במראה העצים השרופים, במראה האדמה שגם גשמי היורה לא מחקו את פגעי המלחמה. סאסי אמר שהוא שמח לחזור למטע שלו, אבל הוא לא ממש מרוצה מההסכם. כיו"ר הוועד, אמר, אין לו תשובות לחברים במושב. לא אם ומתי הם יכולים לשוב לבתיהם, לא אם ומתי ייפתחו כסדרם מוסדות החינוך. "לא יודע מה לענות להם", אמר בפנים אפורות, "שכל אחד יקבל את ההחלטה לעצמו". ועוד אמר שהוא לא יודע "מה יהיה ביום שאחרי". ויכול להיות שזו האמירה הכי מדויקת, קשה ולא נעימה ככל שהיא. הפסקת האש נכנסה לתוקף בארבע לפנות בוקר, הציפייה ששמונה שעות אחר כך מישהו יידע לומר מה יהיה ביום שאחרי היא אכן ציפייה שאין לה על מה להישען. ועם כל הכבוד, גם לא על סמך ניסיון העבר.
אז חמיצות? כן. זו סיטואציה שמזמינה חמיצות. לא מנחמת, לא מחליקה בגרון. אבל ההסכם שנחתם עם לבנון, גם אם הוא נעשה תחת לחץ אמריקאי לא מתון, הוא הרע ההכרחי, הטוב הנסבל ביחס לאלטרנטיבות. "ניהול סיכונים", קרא לזה אתמול אשל ארמוני, מי שהיה ראש אגף במוסד. לא מה שקיוו חלק מתושבי הצפון, שאיתן דוידי, יושב ראש ועד מרגליות הוא אולי המייצג היותר אקטיבי שלהם. לא מה שציפו לו רבים אחרים נוכח מחיר הדמים הכבד. אבל זה מה שיש. וזה מה שצריך להיאמר בצורה ברורה: זה לא הסכם אופטימלי, משום שאין הסכם אופטימלי בנסיבות האלה. אין הסכם שיבטיח שמחבלי רדואן בבגדים אזרחיים לא ינסו, ואולי גם יצליחו, לשוב לכפרים הסמוכים לגבול, ואין הסכם שיבטיח שחפירה תמימה לנטיעת עץ לא תהפוך לפיר שיוביל למנהרה. הכי טוב היה לכבוש את כל לבנון, לזהות שמית את כל אנשי חיזבאללה, לשנע אותם לנמל ביירות ולהעמיס אותם על אוניות שייקחו אותם לטוניס. שגם זה, איך לומר, לא ממש עזר לנו.
אי-אפשר לרוקן את לבנון מחיזבאללה, ואי-אפשר להוציא את חמאס מעזה. אפשר לעשות, ולא מעט, כדי למזער את יכולתם לפגוע בנו
גם אי-אפשר להגיע לכל מנהרה, לכל מפעל נשק, לכל מחסן אמל"ח. גם לא במחיר מיטב בנינו. זו מציאות שאנחנו חיים בתוכה כבר מאה שנים בקירוב, והיא ככל הנראה לא תשתנה מהותית, לפחות לא במה שנוגע למוטיבציות. מציאות שרק מטיילת על המפה. כמעט הייתי אומרת עוד זה הולך וכבר זה בא. ממעלה עקרבים, לעין גדי, לנחל עוז של רועי רוטברג, מצפינה לעין גב, עוברת בשדרות, בקריית-שמונה, ועכשיו במטולה, במרגליות וברמות נפתלי. והרשימה חלקית ומקרית. אי-אפשר לרוקן את לבנון מחיזבאללה, ואי-אפשר להוציא את חמאס מעזה. אפשר לעשות, ולא מעט, כדי למזער את יכולתם לפגוע בנו.
להפנים שזה, בניסוח הכי עממי ופשוט, הכי טוב שאפשר. שהאלטרנטיבות גרועות הרבה יותר. שמה שצריך עכשיו זה לומר את האמת – שאין ולא יהיה ניצחון מוחלט ולהתחיל לשקם, במהירות, את הבתים כדי שמי שרוצה לחזור, יוכל. לקחת בחשבון שלא כולם יחזרו, בטח לא בחודשיים הראשונים וגם לא בשנה הראשונה. למגן את מוסדות החינוך, להשקיע בתשתיות, ובעיקר להבטיח אפס סבלנות לכל הפרה של ההסכם. לא לזלזל בדיווחים של תצפיתניות בנות 18, ולא להדמים את חיל האוויר בימות חג ומועד.
ולהתפנות, ובכל הכוח, למשימה הבאה: לשחרר אותנו מהממבו-ג'מבו על איראן, ולהתמקד בדבר החשוב באמת, בעסקה להשבת החטופים, חיים ומתים. עסקה שבלעדיה אי-אפשר יהיה לחזור לחיים נורמליים במקום הזה. בלי להשאיר איש מאחור, ובכל מחיר.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.24
