תנועת המלקחיים של ממשלת ישראל קרובה מאי פעם לסיים את מהלכה, היא מתקדמת מאז 7 באוקטובר בצעדי ענק ועומדת להינעל עלינו, האזרחים. במקום לסיים את העבודה בלבנון, למנף את ההישגים האדירים של כוחות הביטחון שניקו 70 אחוזים מיכולות חיזבאללה ולהשיב את המפונים לאחר הסכם בר קיימא עם מדינה ריבונית, הם חתמו בחופזה ובאישון לילה על הסדרה צבאית עם ארגון טרור, ושבו למלחמה האמיתית נגד הדמוקרטיה הישראלית. דרכם לדיקטטורה מעולם לא אצה להם יותר מאשר בימים אלו, והבולמוס למזון שלטוני מהיר שתקף אותם ערב 7 באוקטובר, רק גדל מאז. הם חוטפים מכל הבא ליד. כשהתותחים רועמים, הנימוסים הדמוקרטיים נעלמים: פיטורי גלנט והחלת חוק שונה על יהודים וערבים, הפעלת רוגלות מטעם המשטרה, פיטורי יועמ"שית, הרחבת חוק החסינות על ח"כים או סגירת תאגיד שידור תוך הקלות למקורבים – הכל טעים והרשות לבלוס נתונה.
תבינו, אויבים מבחוץ אפשר לחסל באמצעים צבאיים, אבל אויבים מבית – זה כבר דורש תחכום משפטי, מניפולציות של כוח, ולא יזיק כמה שרים שלא קיבלו ציון בבגרות באזרחות
תבינו, אויבים מבחוץ אפשר לחסל באמצעים צבאיים, אבל אויבים מבית – זה כבר דורש תחכום משפטי, מניפולציות של כוח, ולא יזיק כמה שרים שלא קיבלו ציון בבגרות באזרחות. הימין הפרלמנטרי מוגבל במשאביו, חברי הכנסת שלו שקועים עד צוואר במלאכת הכרסום של יסודות הדמוקרטיה, לא מפתיע שההסדרה בצפון סבלה מהזנחה מדינית ונחתמה כלאחר יד. תחת ידיים של מנהיגים שלא יודעים מדינאות מהי, שבמוט ההילוכים שלהם יש רק קדימה ואחורה, ושהדבר היחידי שהם יכולים להתגאות בו - הישגים צבאיים - לא שייך להם, קיבלנו אחרי שנה ושלושה חודשים של לחימה במקום סוף, אנטי סוף.
יש הרבה דרכים לסיים מלחמה, אבל ממשלת ישראל כדרכה בוחרת באפשרות שהכי פחות מיטיבה עם אזרחיה המפונים. אחרי למעלה משנה הם אפילו לא זכו להזמנה לשוב לעיי החורבות שהיו ביתם. כמו ראש הממשלה העומד בראשם, אף לא אחד מהשרים המכהנים כיום, לא מסוגל לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בלסמוך על ההסכם שהוא עצמו אישר באישון לילה, ובטח שלא להתחייב על תאריך יעד.
הפריפריה הצפונית מעולם לא הזיזה פחות לנבחרי הציבור כמו ביום שאחרי המלחמה, ומי שעדיין זקוק להוכחות כדי שיוכל לבחור גם בפעם הבאה לממשלת הליכוד, שיעיף מבט בתוכנית השיקום המתוכננת. אין בה מינהלת תקינה, לא תקציבים שאמנם אושרו אך טרם הגיעו לידי הרשויות, וגם לא תכנון מדורג שיתעדף מבנים כאלו על אחרים. שום כלום. מה לעזאזל עשו שם במשרדי הממשלה המתוקצבים לעייפה על חשבוננו במהלך השנה האחרונה, לא ברור. מה שבטוח זה שהם לא סבלו מעודף מוטיבציה בנוגע ליישובי הפריפריה הצפונית, אחרת קשה להסביר את תצוגת העליבות המדינית שנתנו כאן נבחרנו בזירת לבנון.
קולם הצרוד מעשרות ראיונות של ראשי הרשויות בצפון חוזר על מנטרת ההפקרה. הם לא זכו בכך שהממשלה תפנטז על הקמת יישובים חדשים בגבולם המדמם
קולם הצרוד מעשרות ראיונות של ראשי הרשויות בצפון חוזר על מנטרת ההפקרה, מעיר אצלנו זיכרון קרוב של ראשי הרשויות בדרום, משפד את הנשמה בהזדמנות המוחמצת של סיום המלחמה בעזה תמורת השבת החטופים. הם לא זכו בכך שהממשלה תפנטז על הקמת יישובים חדשים בגבולם המדמם, תושביהם לא הגיעו למעלתם של התושבים החדשים שצפויים להתנחל בעזה ארץ הזוועות, וילדיהם לא בורכו בהורים שמחבבים נסיעות לעבודה תחת אבטחה כבדה של חיילים.
חברי הממשלה עוד לא החליטו אם הם בעד או נגד הצבא. הדיסוננס הורג אותם, מצד אחד חיילינו הגיבורים, מצד שני מפקדינו המושחתים. גם יחסי האהבה-שנאה של נתניהו עם בכירי הצבא לא ממש עוזרים להם להחליט באיזה צד הם, של נתניהו או של עצמם. אם היה בהם ולו אדם מוכשר אחד שטובת המדינה לנגד עיניו, היה לפחות מציע הסכם שלום עם ממשלת לבנון. אם היה שם ולו אדם אחד בעל מצפון שחייב את כיסאו לעשרות אלפי מצביעים בצפון, היינו זוכים ליהנות מפירות השלום ומטעמו של האופק המדיני. אם היה שם מנהיג אמיתי, הוא כבר מזמן היה ממנף את ההישגים הפנומנליים לכדי הסכמים ובריתות. השתתפו כאן במהלך הזה צרפת וארצות-הברית, במקום לרתום אותן למהלך ארוך טווח שיכלול הסכמי סחר כמו עם ירדן, העדיפו השרים לנפנף את המעצמות הביתה ולחזור לבופה המטורף שפתחנו להם בבחירות האחרונות.
היכולת של האזרח להילחם על השבת חטופיו לישראל הולכת ומצטמקת, והחשק להיאבק על השבת משפחתו לצפון הולך ומתמעט
הממשלה סוגרת על אזרחיה במהירות. היכולת של האזרח להילחם על השבת חטופיו לישראל הולכת ומצטמקת, והחשק להיאבק על השבת משפחתו לצפון הולך ומתמעט. זאת רק טעימה מאיך שהדברים ייראו כשיהיו פחות כלי תקשורת שיסקרו את מעלליו של השלטון, פחות שומרי סף שישגיחו עליו, פחות מיקרופונים שיישאו את זעקת ההמון, פחות קריית-שמונה, ויותר סמכויות ריגול לריבון, יותר שומרי שלטון, והרבה יותר עזה: יישובים חדשים לפני חטופים ישנים, כבישים תחת מנהרות, וגני ילדים תחת מחנות פליטים.
כל זמן שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית, ינסה השלטון להיאחז בשלטונו תוך כדי שהוא קובר ומטייח את מחדליו. בכירי הצבא שצריכים היו להתפטר בתום שנה מהטבח המחריד, לא ממצמצים בפוקר הדמים הזה, ונדבקים חזק לדרגה. בפוקר הזה, הפכה המלחמה בלבנון לקלף חלש שדחוף להיפטר ממנו, והמלחמה בעזה לג'וקר של נתניהו וממשלתו, כל זמן שהם מחזיקים בו, נמשיך להיות אנחנו המפסידים הגדולים.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.24
