לפני שבוע נהרגה ילדה בת עשר מפגיעת אוטובוס בירושלים. היא נלכדה מתחת לאוטובוסים, וחובשים ופרמדיקים של מד"א נאלצו לקבוע את מותה במקום. מתחילת 2024 נהרגו לא פחות מ-39 ילדים וילדות עד גיל 14 בתאונות דרכים, לעומת 35 בשנה שעברה כולה. עד היום, נהרגו 393 בני אדם בתאונות דרכים – זינוק של 19 אחוז לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
גלי שחר, שאיבדה את בתה הבכורה רוני ז"ל בתאונת דרכים קשה בהיותה רק בת שמונה חודשים ויום, מספרת על הקושי הבלתי נתפס לאבד ילד בדמי ימיו. "מבחינתי", היא אומרת, "יש את החיים שלפני התאונה, ואת החיים שאחריה. זה שינה לי את כל החיים, זה שינה אותי, את איך שאני מסתכלת על החיים, על מה חשוב ומה לא חשוב".
3 צפייה בגלריה
"הנהג שהרג את הבת שלי היה עבריין סדרתי". גלי שחר עם תמונת בתה רוני ז"ל
(צילום: דנה קופל)
שחר (49) מוסיפה ש"באותה נקודת זמן, אוקטובר 2001, זה ריסק לגמרי את כל המשפחה, גם המורחבת. אבא שלי עבר אירוע מוחי קשה אחרי כמה חודשים. עד היום הוא לא כל כך יצא ממנו. כל הסבים והסבתות שלי נפטרו מיד האחד אחרי השני. עברנו תקופה מאוד קשה כמשפחה, כשהאירוע הזה כואב לכולנו בלבד. סביב זה החיים ממשיכים, צריך להמשיך לחיות".
עוד סיפרה שחר ש"רוני הייתה תינוקת מקסימה. בדיוק באותו שבוע הייתה הפעם הראשונה שהיא נעמדה. היא הייתה תינוקת מאוד קלה, היה לי כיף לגדל אותה. זו התרגשות של ילד ראשון, אין דברים כאלה, זה הופך להיות כל עולמך. הרבה מאוד חודשים, עד שבעצם עמית נולדה, הייתי נוסעת הביתה והיה לי אינסטינקט להסתכל אחורה. אמרתי לעצמי 'למה את מסתכלת? היא לא שם'. לוקח זמן להשתחרר מהתחושות האלה".
הכתובת על הכביש
על ערב התאונה הקשה, סיפרה שחר: "רוני, הבכורה שלי, הייתה צריכה להיות היום בת 24. היא נהרגה לפני 23 שנה, כשהייתי אמא מאוד צעירה והיא הייתה הבת היחידה שלי. עבדתי בחברה טכנולוגית כמתכנתת ורצו לשלוח אותי לרילוקיישן בקנדה. ערב קודם עשינו מסיבות פרידה מכל החברים והמשפחה. בערב הנסיעה, ממש לפני המחלף הישן לנתב"ג, נכנס בנו רכב הסעות במהירות מופרזת. רוני ישבה לידי, על כיסא בטיחות, אבל זה לא עזר לה. הוא נכנס בצד שלה והמכה שקיבלנו הייתה כל כך חזקה, שכל המושב האחורי נמחץ. היא קיבלה מכה חזקה בראש ומותה נקבע כמה שעות לאחר מכן בבית החולים.
"לצערי, אני זוכרת את התאונה לפרטים, כי היא ישבה לידי ובעצם נהרגה מול העיניים שלי. אני עפתי קדימה וכשהסתובבתי אליה בחזרה לראות מה קורה איתה, שמתי את היד מתחת לאף שלה, והבנתי שהיא לא נושמת. התחלתי לצרוח ועד שהגיעו לחלץ... כל המושב האחורי נמעך, לא היה אפשר לפתוח את הדלת. הנהג הפוגע היה במיני-ואן, כנראה הסתכל על תאונה שהייתה בצד השני של הכביש, לא שם לב ונכנס בנו במהירות מופרזת. את השם של הבחור שפגע בנו, לא משנה כמה פעמים אקרא את פסק הדין, אני לא זוכרת. זה לא רלוונטי בעיניי, כי אני חושבת שהאשמה פה היא לאו דווקא רק של הנהג, אלא של המדינה כרגולטורית. היא הייתה צריכה להוריד אותו הרבה קודם מהכביש. זו לא הייתה פעם ראשונה שתפסו אותו. היו לו המון הרשעות קודמות והוא המשיך לתפקד כנהג שהסיע אנשים למחייתו".
בסופו של דבר, אחרי התאונה, החלטתם כן לטוס. למה?
"רצינו לברוח מפה. אחרי התאונה לא היה לנו לאן לחזור, כי היינו אמורים לטוס לחו"ל. הדירה הייתה מושכרת, את הרכב מכרנו והמכולות היו בים בדרך לקנדה. לא היה לנו איפה לשבת שבעה וגם היה משהו נורא חונק בחיבוק. אנשים היו באים לנחם אותי ובסוף הייתי מוצאת את עצמי מנחמת אנשים אחרים, זה היה לי לא הגיוני. החלטנו פשוט לנסות להקים את הבית מחדש בקנדה. זה אמנם ממש רחוק, אבל האבל מגיע איתך לכל מקום. היינו שם שמונה שנים ואני לא זוכרת שטיילנו, ראינו, נהנינו. רק הרבה שלג וקור ושהבנות שלי נולדו שם, שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו. קיבלתי החלטה להמשיך לחיות ולחייך ולעשות טוב. ככל שעברו השנים היה לי גם רצון לחזור לישראל ולשנות את המציאות. היה בי הרבה כעס על המדינה, ועדיין היא לא נמצאת שם".
על מה כעסת?
"הנהג שהרג את הבת שלי היה עבריין סדרתי מורשע. בעצם במשפט שלנו הופעלה לו השלילה על תנאי. הוא קיבל בסוף שלילה לכל החיים ועבודות שירות במסגרת הסדר עם המדינה. זה קומם אותי בצורה שעד היום אני אפילו לא יודעת למצוא את המילים להסביר. בן אדם הרג תינוקת וקיבל שלילה לכל החיים ועבודות שירות. כעסתי מאוד. ציפיתי שהמדינה תעמוד לצידי ושעבריין סדרתי יקבל עונש יותר חמור".
התיק שלא רוצים
גלי השקיעה חלק משמעותי מחייה במאבק בקטל בדרכים. "חזרנו לארץ ואחרי שבוע כבר התייצבתי במשרדי 'אור ירוק'", היא אומרת, "התחלתי להתנדב בכל תוכנית אפשרית שהייתה להם: להעביר הרצאות בתיכונים, לחיילים בבסיסים. עד שעברתי לשבת במועצת ההנהלה של העמותה במשך כמה שנים. לאחר מכן הפכתי להיות חברת מועצה בעיריית רעננה. הדבר היחיד שעניין אותי בלהיות נבחרת ציבור ברשות מקומית זה לקבל את תיק הבטיחות בדרכים. בדיעבד הסתבר שזה היה המו"מ הכי קל בעולם כי אף אחד לא רצה אותו. במקום שיכולתי עשיתי שינוי. הנושא עדיין חלק ממני, לא משנה מה אני עושה. בכל מקום שאני יכולה אנסה להעביר מסר או הרצאה. מדי פעם אני נוסעת לבסיסים צבאיים כשמבקשים ממני לדבר עם חיילים. זה נושא שילווה אותי עד סוף ימיי".
כתבות נוספות בסדרת "הרוצח השקט"
גם היום שחר ממשיכה לעקוב אחר מספרי ההרוגים בתאונות דרכים. שוב עולים בה כעס ותסכול רב על אופן הטיפול של המדינה, ושל משרד התחבורה והבטיחות בדרכים בפרט, בנושא שמקבל תשומת לב ותקציבים מועטים. "אתה מסתכל על הגרפים שמשרד התחבורה מפרסם ויש עלייה של 100 הרוגים בשנה בעשור האחרון", היא אומרת, "זה בלתי נתפס. יש משהו בסיפור הזה של תאונות דרכים שהוא לא 'סקסי' מספיק. זה מוות שאין בו פאתוס, אבל הוא כל כך מיותר. הכאב הוא אותו כאב, ולא מדברים על זה מספיק".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.12.24
