ביקור באזורי קו המגע שלשום מגלה את מה שרוב הציבור אולי מתקשה להבין: מטולה וקריית-שמונה הן לא שדרות ואופקים. תושבי הצפון עדיין מתבוססים עמוק במשבר האמון מול הממשלה והצבא, משבר שרק החריף עקב הפער בין ההישגים בשטח להסכם הפסקת האש. אלה שכן הגיעו היו תושבים שבאו לבתים, לעסקים ולמשקים עם נציגי מס רכוש. עבור חלקם זאת הייתה הפעם הראשונה שם מאז הפינוי, אי אז באוקטובר 23'. זרם האנשים היה דליל למדי. הרוב מחכים לשקט. עבור אחרים גם זה לא יספיק.
הסיפור, כפי שמגלה הסיור במרגליות, מטולה וקריית-שמונה, לא מסתכם רק בשיקום תחושת הביטחון: תושבי הפריפריה הצפונית גילו שבמרכז הארץ חיים במדינה אחרת. האוויר פחות צלול והנוף מלא במגדלים, אבל שירותי החינוך, הרפואה והתרבות נמצאים בליגה אחרת ממה שהם רגילים.
לכן החשש של ראשי רשויות כמו איתן דוידי (מרגליות) ודוד אזולאי (מטולה) וגם פרוספר אזרן, לשעבר ראש העירייה המיתולוגי של קריית-שמונה, הוא שרק הדור המבוגר יסכים לחזור בשל החיבור העמוק למקום ולקרקע. גם אוכלוסיות מוחלשות, שלא יוכלו להרשות לעצמם חיים בגוש דן ובשפלה. מי שהיו העתיד של המקום, צעירים ומשכילים, יעדיפו להגשים חלומות במרכז. כמו שהטיפול הלאומי באזור נראה, בין השאר בצורת הסכם הסדרה בעייתי למדי וגם במאמצי השיקום, קשה להאשים אותם. בצה"ל מבינים היטב את חלקם בשאלה, מה יגביר את אמון הציבור בהסדרה. מאז שנכנסה הפסקת האש לתוקף, מנסים בצבא לקבוע את הכללים בשטח מול חיזבאללה, מתוך הבנה שרף התגובה כעת יעצב את המציאות בהמשך: תגובה נחרצת להפרות ההסכם עשויה לשכנע את פליטי הצפון שיש להם סיבה טובה לשוב.
אתמול, למשל, מטוס קרב של חיל האוויר תקף באזור צידון בעקבות זיהוי פעילות של אנשי חיזבאללה בתוך מתקן של הארגון. לא היה זיהוי לירי מיידי של רקטות, ובצה"ל היו נחושים להראות שזה לא משנה. השינויים המשמעותיים באופי הלחימה בחזיתות הצפון והדרום (ללא התקדמות אמיתית לקראת הפסקת אש בעזה), מחייבים להגביר את הלחץ על ראשי הצבא לממש את האחריות שעליה הם מדברים זה כמעט 14 חודשים. ראשית, לא ניתן להשלים יותר עם השערורייה של אי-הצגת תחקירי המחדל למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחטופות ולציבור הישראלי כולו. זה לא מסע ציד ולא עניין של עריפת ראשים: אם לא נבין לעומק מה לעזאזל קרה, לא נדע כיצד לפקח שהלקחים נלמדו והצבא ישתנה בהתאם.
זוהי הנקודה שנמצאת בליבת הכעס על הרמטכ"ל, גם בתוך שורות הצבא וממש לא רק בדרג הזוטר, על כך שלא התפטר והוא אף ממשיך לאייש שורה של תפקידי מפתח. אתמול, למשל, הועלה תת-אלוף נדב לוטן לדרגת אלוף ומונה למפקד זרוע היבשה. לוטן מגיע לאחד מהתפקידים החשובים בצבא לאחר שהיה ראש חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים, כלומר תפקיד מטה. את הניסיון שצברו מפקדי האוגדות המתמרנים במלחמה הנוכחית יש לו רק מימי צוק איתן, שהיה מבצע שונה בתכלית. למעשה, נוצר מצב אבסורדי: לוטן, בתפקיד האלוף הראשון שלו (המפקד הקודם של זרוע היבשה, תמיר ידעי, הגיע לשם אחרי שני תפקידי אלוף), מקבל אחריות על שלושה קצינים באותה דרגה, שמפקדים על מערכים הכפופים לו. אחד מהם, דן גולדפוס, הוא מהבולטים מבין מפקדי השדה במלחמה. אלוף נוסף, דוד זיני, נלחם בקיבוץ מפלסים ב-7 באוקטובר והיה אחד מהבודדים שהתריע מפני ההיערכות של צה"ל באזור הגדר בעזה. השלישי, מישל ינקו, חבר במטכ"ל מ-2021. עכשיו קחו את כל הנתונים הללו ותוסיפו להם את העובדה, שלוטן מונה על ידי רב-אלוף הרצי הלוי לרכז את תחקירי 7 באוקטובר. צירוף מקרים.
גם בשנים יותר נורמליות, זרוע היבשה היא אתגר עצום. כעת היא יכולה להיות מה שמפריד בין צבא שמסוגל להגן על הגבולות לבין מה שראינו ב-7 באוקטובר. זה המקום שאליו מתנקזות כל הדילמות של בניין הכוח: תקציבים, מילואים, אמצעי לחימה, פלטפורמות. ההבנה הבסיסית ביותר, שהייתה ברורה כבר ב-8 באוקטובר 23', היא שמה שהיה לא יכול להיות: אין יותר "צבא קטן וחכם". סדרי הגודל יהיו חייבים להיות אחרים. לכן הבעיה היא לא רק תת-אלוף "צעיר" בתפקיד מפקד זרוע היבשה, בניגוד מוחלט לתפיסה שהתפתחה בשנים האחרונות. הצורך לעצב תוכנית רב-שנתית (תר"ש) הוא בהול ואי-אפשר לעשות אותו אלא כנגזרת של תפיסת הביטחון, המודיעין והאסטרטגיה מול האיומים (מאיראן ומטה). הרמטכ"ל הנוכחי, מכל הסיבות הברורות מאליהן, לא יכול להיות זה שיעשה זאת, בטח לא תחת שר ביטחון חסר ניסיון. אפשר להבין את החשש מהחלטות לא ענייניות של הדרג הפוליטי (וכפי שנכתב כאן בעבר: מי שמחליף שר ביטחון במלחמה יכול וצריך ללכת לבחירות וכל שכן להקמת ועדת חקירה ממלכתית), אבל האויבים לא מחכים שהדמוקרטיה הישראלית תבריא מהמחלה האוטואימונית שלה. איך עדיין לא הבנו את זה?
בקרב אלופים לשעבר, שנמצאים בקשר קרוב עם בכירים במטכ"ל, מתפתח חשש שגם אם הלוי יילך, מי שימונה הוא אלוף אליעזר טולדנו, לשעבר אלוף פיקוד דרום ואחת מאבות הקונספציה בעזה. טולדנו היה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו. לכן לא במקרה שמו נוטה להיעדר מרשימת האחראים למחדל אצל גורמים המזוהים עם נתניהו. בצבא ערים לכך.
יוסי יהושועאלוף לשעבר אומר: "הרצי צריך ללכת הביתה, הוא גורם נזק בהישארותו. אבל התרחיש שטולדנו ימונה גרוע יותר". אלוף אחר אמר כי הסיבה שהם לא יוצאים כרגע נגד הלוי הוא רק החשש מפני מינוי טולדנו. המועמד המקצועי המתאים ביותר הוא האלוף במיל' איל זמיר, מנכ"ל משרד הביטחון.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.11.24
