כמו גלים קטנים שמקלפים את הלב, עולים בימים האחרונים סרטונים בני שנה של שורדי השבי מובלים אל החופש אחרי שחוו את הגיהינום. הם חיוורים, סחוטים, מרוקנים, טרוטי עיניים, אבל בזרועות אוהבות. התמונות מלטפות נפש מצד אחד, כמעט בלתי נתפסות, מזכירות את אחד מרגעי האור הגדולים שעטפו אותנו מאז 7 באוקטובר. מצד שני, הן מזכירות בדיוק באותה עוצמה ש-101 חטופות וחטופים, אחיותינו ואחינו, עדיין מעונים בין חיים למוות, בין קדרות לייאוש, יודעים שכל רגע יכול להיות האחרון שלהם.
420 ימים. איך אפשר להיאחז ברסיסים של תקווה אחרי תקופה כה ארוכה, כשברור שהשובים שלך גם מנסים לשחק לך בראש, כחלק מהתעללות נפשית, בחוסר אונים. ואין יד מנחמת.
נדמה לי שיעקב גלעד הצליח לדייק את ההרגשה בשיר "הילד שבך", שכתב ללחן של יהודה פוליקר.
הילד שם הוא איש אבוד מרגיש נטוש, דחוי, שדוד, חולם בחושך.
והוא נרדם ומתעורר.
שולח יד ולא זוכר, שאין שם אף אחד.
אין לחטופים שלנו אף אחד לבד מאיתנו, בני המזל שבמקרה לא מצאו עצמם במסיבת הנובה, או במשמרת של התצפיתניות בנחל עוז, או בכפר עזה או שנשלפו מהטנק. אבל חלק גדול מאיתנו כבר שוכחים, מנרמלים, מתרגלים למצב שאסור להתרגל אליו.
אין לחטופים שלנו אף אחד לבד מאיתנו, בני המזל שבמקרה לא מצאו עצמם במסיבת הנובה, או במשמרת של התצפיתניות בנחל עוז, או בכפר עזה או שנשלפו מהטנק. אבל חלק גדול מאיתנו כבר שוכחים, מנרמלים, מתרגלים למצב שאסור להתרגל אליו
זו נטייה טבעית. הכאב לא יכול לקנן בגוף באותה עוצמה מטלטלת, אבל זה גם משודר מלמעלה. לאט וביסודיות, בכוונת מכוון, הפך מאבק משפחות החטופים לעניין פוליטי. כשחבר הכנסת שמחה רוטמן מתנהג באטימות וברשעות לבני משפחות החטופים בוועדות הכנסת; כשדוד ביטן מבקש לקצר, כי הסיפורים הכואבים כמובן מעייפים אותו; כשהממשלה בראשות בנימין נתניהו מוותרת על עסקת חטופים לאורך הדרך (והשר בן גביר אפילו מתגאה בזה שוב ושוב), המסר מהשלטון ברור: החטופים לא בראש סדר העדיפויות, הם אפילו הופכים למעמסה, הם למעשה תזכורת כואבת ובלתי פוסקת לכישלון העצום של ישראל ב-7 באוקטובר, כישלון שעדיין נמשך. עובדה: אחרי 420 יום, ישראל לא הצליחה להחזיר 101 חטופות וחטופים הביתה. הסיבה בכלל לא משנה. זו השורה התחתונה, זו העובדה שזועקת. אי-אפשר להעלים, אי-אפשר לכבות. זה לא יישכח גם אם נדמה לכם לרגע. האתוס של מבצע אנטבה נופץ לרסיסים הכי קטנים. תדע כל אם עברייה שהיא יכולה להיחטף ממיטתה עם שני ילדיה הקטנים, ואיש לא יזהיר, לא ישמור – וגם לא יחזיר. תשכנעו אותי ששירי ביבס חושבת אחרת.
נתניהו הוכיח בהסדר מול לבנון שהוא יודע לחתום על עסקאות שהוא לא ממש אוהב ולא הבטיח, גם לא לעצמו, ואפילו מהר יחסית. לראש הממשלה יש יתרון עצום: השופרות כבר יידעו להסביר תמיד שהוא צודק, יסמכו ידיהם במהירות על כל עסקת חטופים שיחתום עליה.
רז שכניקבמצב שנוצר, ברור שרק הפסקת המלחמה בעזה תביא לשחרור חטופים. לא נשארו קלפים אחרים לאיש מהצדדים. אם אפשר היה להפסיק לתת בראש בלבנון, כשחיזבאללה לא חוסל, אפשר גם לפרוש מעזה לעת עתה כשחמאס עדיין מדדה על כמה אצבעות. ובלבנון, נתניהו יודע, לא היו חטופים.
כן, זו לא תהיה עסקה טובה, אבל אין עסקאות טובות עם השטן, במיוחד אחרי שפתחת לו את הדלת לרווחה ב-7 באוקטובר. גם אין זמן. המוות מרחף קרוב מתמיד במנהרות בעזה.
נתניהו, יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור. אין עוד יום, אין עוד דקה.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.11.24
