זה התחיל כמו עוד חג אצל סבא וסבתא, אחד מרבים. עדי וטל שהם הגיעו מהצפון עם ילדיהם נווה בן ה-9 ויהל בת ה-3 לקיבוץ בארי כדי לבקר את הוריה של עדי ולבלות איתם את סוף השבוע של שמחת תורה.
3 צפייה בגלריה
"יש הרבה רגעים שהם מגלים בגרות שברור שלא תואמת את גילם". נווה ויהל שהם
(צילום: זיו קורן)
כשהחלה מתקפת חמאס, המשפחה הסתתרה בממ"ד. אחרי שעות של אימה המחבלים חטפו את עדי וטל ואת שני הילדים, יחד עם סבתא שושן. כעבור 50 ימים שוחררו שושן ועדי עם נווה ויהל הקטנים, אבל אבא טל נשאר מאחור.
היום נווה כבר בכיתה ג' ומשחק כדורגל וכדורמים, ויהל, שהולכת לגן, מציגה מול המשפחה את התרגילים שהיא לומדת בחוג ההתעמלות. "על פני השטח אלה ילדים מדהימים ומתוקים עם בריאות נפש מעוררת השתאות", מסבירה שקד, אחותה של עדי. "הם היו ככה גם לפני, אבל עכשיו זה עוד יותר בולט. עם זאת, מתחת לפני השטח, יש שכבות עמוקות של טראומה, תסכול, קושי. הרצון לחיות חיים רגילים ופשוטים, והפער העצום בין החיים האלה למה שהם חווים".
בניגוד לילדים אחרים שהוריהם נחטפו, נווה ויהל יודעים באילו תנאים אבא שלהם מוחזק. אי-אפשר להגיד להם שהוא הלך לאיבוד ותכף יחזור. הם יודעים איפה הוא ומבקשים להשתתף במאבק להחזיר אותו. "בהתחלה היה רצון שהם לא יהיו מעורבים במאבק בכלל", אומרת שקד. "עדי רצתה לשמור עליהם כמה שיותר. ככל שעבר הזמן הגיעה ההבנה עם נווה שהוא רוצה להיות שותף, והם בהחלט שותפים, טסים עם עדי למשלחות, מצטלמים לכתבות וגם נפגשו עם האפיפיור. כשהם חזרו הרעיפו עליהם מלא תשומת לב, ויום אחד נווה אמר: 'אני רוצה להיות מפורסם בזכות דברים שאני עושה, לא שעשו לי'. משהו בהבנה שלו את המציאות משאיר אותנו חסרי מילים. גם מול השאלות שלו, והוא בגיל שלרוב השאלות שלו אמורה להיות תשובה. יש הרבה רגעים שהם מגלים בגרות, שברור שהיא לא תואמת את גילם, אלא קשורה למצב ולהתגייסות פנימית שלהם. אבל גם יש המון התמודדויות חדשות".
שקד מספרת שיהל מתקשה מאוד להיפרד מעדי. "אם היא לא נמצאת, אפילו יוצאת לפגישה לכמה שעות, יש קושי מאוד גדול בפרידה. יש הרבה רגעים שעדי לא מצליחה להיות בשני מקומות במקביל, כשנווה רוצה שהיא תהיה איתו בחוג ויהל רוצה שהיא תשחק איתה, וזה מעלה תסכול של מתי אבא כבר חוזר. כל הזמן יש להם ציפייה חיה מאוד שטל יחזור. לפני כמה ימים יהל שמעה קול של גבר מחוץ לבית, והיא שאלה אם זה אבא ואם הוא חזר. אלו ציפייה ואכזבה שחוזרות על עצמן. עדי מבטיחה לה שכשהוא יבוא היא תגיד לה, שזה לא יהיה בהפתעה ואנחנו נתכונן, אבל היא כל הזמן מחכה לו. לא מזמן הפרחנו בלונים, אז היא הכריזה שכשאבא יבוא נעשה לו קשת של בלונים. וגם נווה מחכה, הוא מצייר לו המון ואפילו הכין פלייליסט עם כל השירים שישמיע לו כשיחזור".
לצד ההתמודדות הזו, נווה ויהל מתרגלים גם לבית חדש, לאחר שנאלצו לעזוב את ביתם בצפון. "הבית החדש הוא עוד רובד של זרות, תחושה שכל החיים התהפכו עליהם, וזה ממשיך לקרות ולטלטל אותם", אומרת שקד. "נווה הוא ילד מדהים בכוחות החיים שלו ובשמחת החיים. הוא התחיל חוגים חדשים, יש לו חברים חדשים, הוא חי חיים מלאים ועשירים וזה מתעתע. כל החדש וכל השמחה - יש להם צל, לכל חוויה, גם אם הכי שמחה. וכשהתסכול יוצא הוא יוצא בגדול, בעומקים של כעס ועצב שקשה לתאר וגם לשאת בעצמך, המחשבה שאלה ילדים שהיו בשבי. אנחנו לא ציינו את יום השנה לשחרור, מול נווה זה עולה יותר, הוא מודע לזמן, אבל אנחנו נמנעים מסימבוליות. זה צף הרבה יותר בנקודות ציון - ביום הולדת, בבית הספר החדש, כל פעם הציפייה שאבא יהיה נוכח, והאכזבה שהוא עדיין לא".
"כשטל יחזור הם יחזרו להיות ילדים", ממשיכה שקד. "את מה שקרה אי-אפשר לשנות, את מה שהם עברו אי-אפשר לבטל. העובדה שהם יצאו מזה והם עדיין ילדים שמחים, בריאים, עם ציפייה לעתיד ושמחת חיים, מרשימה בהינתן מה שהם עברו. ועכשיו כל מה שצריך כדי שהם יהיו ילדים ויחיו את חייהם זה שטל יחזור. שהם יניחו את הראש על הכרית בלילה ויידעו שכל המשפחה שלהם בבית. רק זה יכול לעזור. לא דמיינו שתעבור שנה, וכשאני מדמיינת שנה מהיום אני מדמיינת את טל בבית, כבר אחרי תקופה של שיקום. שנהיה מרוכזים בריפוי, שהם יחזרו להיות המשפחה הפרטית שהם, פשוט משפחה של אבא, אמא ושני ילדים, שחיים ומתמודדים יחד".
