ישבתי ובחשתי בתה השחור שלי נוכח מילותיו המכאיבות של החבר שלי מגיל 20 ומשהו, שהזמין אותי ל"קפה שלנו", כדי לספר שזהו. הם עוזבים. איש בן רבע ל-60, עם ילדים ואישה ומשפחה וחברי נפש ועסקים, שאומר ש"אם לגור במדינה שאין בה חופש עיתונות, אז אני מעדיף לא להבין מה כתוב בעיתון, ולא להיות שייך לכלום. כי זה לא אני שעוזב את המדינה, זאת המדינה שעוזבת אותי. בהתחלה זה היה איטי, אבל עכשיו המדרון ממהר, והמקום הזה, אני כבר לא שייך אליו יותר ולא רוצה לראות את הנכדים שלי נולדים כאן", הוא אומר ואוסף בכפית את תחתית הקפה מהכוס, ואני בולעת את הדמעות.
נכון, דורות עברו כאן מלחמות כשילדים רצו באישון לילה למקלט, אבל מה כאשר השלטון הוא זה שמסמן ומחסל בשיטתיות של ארגון פשע כל מי ומה שמפריע בדרכו, וכאשר הקואליציה על 68 סעריה ואלקניה, סמוטריצ'יה ובנגביריה מדהירה את הנס והפלא שמתקרא מדינת ישראל אל מחר שחור?
מחר של חיסול החטופים ביחד עם חיסול ערכי הערבות ההדדית, של חיסול הליברליות וצלם האנוש, חיסול הדמוקרטיה וחופש הביטוי ושומרי הסף ומערכת הצדק העצמאית והנקייה משיקולים משיחיים פוליטיים מחריבי עתיד. ונוכח מופע הביעותים הזה, חלקנו מעדיפים פשוט לברוח על נפשותינו, טפינו ונכדינו, רק לא לחזות בהתרסקות החלום הציוני אל קרקע ההתיישבות בעזה.
אז במקום לנהוג כמו רבים מאיתנו שעברו לחיות בלחש את חיינו הקטנים מיום ליום, להפגין פה ושם ולהיאנח על כך שאין כאן אופוזיציה ראויה או מגזר עסקי שמעז להשבית את המשק כדי להציל את המדינה, החבר שלי אומר שלום, ולצערנו הוא לא לבד
אז במקום לנהוג כמו רבים מאיתנו שעברו לחיות בלחש את חיינו הקטנים מיום ליום, להפגין פה ושם ולהיאנח על כך שאין כאן אופוזיציה ראויה או מגזר עסקי שמעז להשבית את המשק כדי להציל את המדינה, החבר שלי אומר שלום, ולצערנו הוא לא לבד.
מאז 7 באוקטובר, למעלה מ-100 אלף ישראלים עזבו את ישראל, ויש עוד אלפים שעזבו מתחת לרדאר עוד בימי הניסיון למהפכה המשטרית, שכידוע חוזרת על ספידים. לכולנו יש מישהו כמו החבר שלי, שמקווה שיכאב לו פחות להכות שורשים במקום שלא מזיז לו, מאשר לעבור בכל יום מוות נפשי בארץ שנעקרת מאיתנו.
"את מכירה אותי, אני הכי ישראלי שיש. איך בכלל מקללים בשפה שאני לא מבין?" הוא צוחק צחוק מר ומשלים: "בחיים לא חשבתי שנעזוב את ישראל, אבל גם הילדים לא יכולים לחיות כאן יותר".
ולא, לא מדובר באגואיסטים, עוכרי המדינה, אלא במי שלא מניחים לאופטימיות ולאהבת הארץ להסתיר להם את תמונת המציאות
ולא, לא מדובר באגואיסטים, עוכרי המדינה, אלא במי שלא מניחים לאופטימיות ולאהבת הארץ להסתיר להם את תמונת המציאות. ישראל של 2025 היא כבר לא החלום שבשבילו הסבים והסבתות שלנו עשו את הדרך בים וברגל, לא המקום שהאבות שלנו פירנסו ושרתו בהתמסרות, ולא המדינה שאנחנו גדלנו על צביונה ועל ערכיה המקודשים, שמרוסקים בכדי לשמור על הכיסא או להימלט מאימת הדין.
בעיצומו של היום שבו מי שלובשים את חליפת החסינות יורים בטירוף דעת הצעות חוק פרטיות שממצבות אותם מעל לחוק, אפשר להודות בעצב שהם השיגו את הניצחון המוחלט. עלינו.
