המתקפה האחרונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומכונת הרעל שלו על התקשורת הישראלית חושפת שוב את השיטה: טשטוש גבולות, זריעת בלבול והשוואות שקריות בין עיתונות חוקרת - שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה - לבין גניבת מידע מסוכנת.
בשבועות האחרונים מנסים נתניהו ותומכיו להשוות בין פרשת גניבת המסמכים החסויים של אלי פלדשטיין לבין פרסומים עיתונאיים לגיטימיים, כאלה שעברו את מבחן הצנזורה. זהו מהלך מעורר דאגה לא רק בקרב אנשי תקשורת, אלא בקרב כל מי שהדמוקרטיה וחופש העיתונות חשובים לו. כי הרי פרשת פלדשטיין היא מקרה מובהק של גניבה - לא עיתונות. אנשי מילואים גנבו לכאורה מסמך סודי ביותר, והעבירו אותו לידי פלדשטיין. פלדשטיין ניסה להדליף את המסמך לאחד מערוצי הטלוויזיה, אך הוא נפסל כולו על-ידי הצנזורה, ומסיבה טובה: פרסומו היה חושף מקורות מידע חשובים של אמ"ן, ואף עלול היה לסכן חיים. הדלפת המסמך ל"בילד" הגרמני ולכלי תקשורת נוספים בצורה מעוותת, שמטרתה לשרת את הנרטיב שלפיו לא נתניהו הוא הסרבן לעסקת חטופים אלא סינוואר, נועדה לעקוף את הצנזורה.
עיתונאים משתמשים לעיתים בהדלפות כמקור מידע, אך הם עושים זאת תחת נהלים ברורים: עמידה בכללי צנזורה קשיחים (ולא אחת מעצבנים), שמירה על אינטרס ציבורי ומניעת פגיעה בביטחון המדינה. פרשת פלדשטיין, לעומת זאת, אינה עונה על אף אחד מהקריטריונים הללו: היא אינה הדלפה עיתונאית אלא עבירה פלילית חמורה לכאורה, שאף הובילה את השב"כ לחקור כדי לסכל "דלף סוד חי" - מבלי שידע בכלל שהחקירה תוביל ללשכת רה"מ, ולאדם שנכשל בבדיקת סיווג ביטחוני אבל המשיך להיות שותף למידע סודי בלשכה.
נתניהו מנסה לקדם את המניפולציה המסוכנת הזו. בנאום בן תשע הדקות ובריאיון שלו לשופר יעקב ברדוגו בערוץ 14 הוא טען כי אין הבדל מהותי בין פרשת פלדשטיין לבין פרסומים כמו זה של עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן, שדיווח פחות מיממה לפני מבצע הביפרים על חשש שראש הממשלה יבצע מהלך פזיז. אלא שהפרסום של ברגמן עבר צנזורה, והוא פרי עיתונות חוקרת תקינה. זו אף דוגמה קלאסית לעיתונות במיטבה: העלאת נושא קריטי לסדר היום הציבורי תוך שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים וביטחון המדינה.
נתניהו ותומכיו לא עוצרים כאן. הם מנסים לצייר את התקשורת הישראלית כגורם חתרני שמסכן את המדינה
נתניהו ותומכיו לא עוצרים כאן. הם מנסים לצייר את התקשורת הישראלית כגורם חתרני שמסכן את המדינה. דוגמאות כמו התחקיר של אילנה דיין על תוכנית "חומת יריחו" - שבכלל נחשפה כחודשיים קודם לכן על-ידי אילה חסון - מוצגות כביכול כהוכחה לכך שעיתונות חוקרת מסכנת את ביטחון המדינה. זהו טיעון שקרי, לא רק משום שהפרסומים הללו עברו אישור צנזורה בהליך קפדני, אלא משום שהם משרתים אינטרס ציבורי מובהק של חשיפת ליקויים ומציאת האחראים למחדל 7 באוקטובר.
המהלך הכפול של נתניהו - טשטוש ההבדלים בין גניבה לעיתונות ובין דיווח אחראי לסיכון ביטחון המדינה - נועד להחליש את מעמד התקשורת ולצמצם את יכולתה למלא את תפקידה הדמוקרטי. מדובר בניסיון ברור לשנות את השיח הציבורי, כך שכל ביקורת על השלטון תוצג כהסתה או כבגידה, וכל פרסום ביקורתי - כפעולה מסוכנת ולא לגיטימית.
המאבק כאן הוא לא רק על התקשורת, אלא על מהות הדמוקרטיה הישראלית. עיתונאות חוקרת, גם כשהיא ביקורתית, היא נשמת אפה של דמוקרטיה בריאה
המאבק כאן הוא לא רק על התקשורת, אלא על מהות הדמוקרטיה הישראלית. עיתונאות חוקרת, גם כשהיא ביקורתית, היא נשמת אפה של דמוקרטיה בריאה. היכולת להפריד בין עיתונות חוקרת לבין פעולות פליליות כמו גניבת מסמכים היא קריטית לשמירה על האיזון בין חופש העיתונות לבין ביטחון המדינה. הניסיון לטשטש את הגבולות פוגע בדמוקרטיה, מחליש את אמון הציבור במוסדותיה ועלול להוביל לפגיעה קשה בזכויות ובחירויות של כולנו. אבל אנחנו יודעים מה נתניהו חושב על דמוקרטיה, ועל עיתונות: כבר חודשיים שהוא לא קיים מסיבת עיתונאים והשיב על שאלות בצורה מסודרת, ולשכתו נמנעה מלפרסם את ההסכם עם לבנון (שפורסם בתקשורת הלבנונית). בישראל, חשיפה של פרטים היא פריבילגיה שאפשר רק לחלום עליה.
ונקודה נוספת: נתניהו רומז שגורמי החקירה משתמשים בשיטות לא לגיטימיות כדי לשבור את פלדשטיין ולהפוך אותו לעד מדינה. ואולי בעצם זה כל הסיפור: כהרגלו, נתניהו עוסק רק בעצמו ומנסה להלך אימים על גופי החקירה - כדי שיירתעו מלחשוף את האמת על הקשר שלו להפעלתו של פלדשטיין, ומה ידע ולא ידע. לצד זאת, גם אם פלדשטיין עבר עבירה חמורה, נראה שהשב"כ הלך כאן רחוק מדי - ונתניהו צודק בביקורת שלו על יחס גופי האכיפה כלפיו וכלפי החשודים האחרים.
