השאלה המתבקשת, ששואל עצמו כל בן משפחה של חטוף וצריך לשאול עצמו כל אזרח במדינה: למה בלבנון כן, ובעזה לא? איך יכול להיות שמול אויב גדול ומסוכן יותר, שהאיום ממנו לא הוסר, ושאין לו קלף מיקוח מולנו בדמות חטופים, הממשלה מסכימה להפסיק את המלחמה ולסגת חזרה לגבול - ואילו מול אויב חלש יותר שהוכה הרבה יותר, שהאיום ממנו הוסר לעת עתה והוא מחזיק בחטופים בתנאי גיהינום, הממשלה מסרבת?
ראש הממשלה, שהסביר שבעזה לא נוכל לחזור ולהילחם, טוען שבלבנון כן נוכל. הסתירה זועקת לשמיים, למה בלבנון כן ובעזה לא? אם זו הייתה מדיניות אחידה של מלחמת חורמה עד כניעתם המוחלטת של האויבים בצפון ובדרום, אפשר היה להתווכח על זה, אבל זו הייתה עמדה מובנת. אבל בצפון ככה ובדרום הפוך? אין דרך להסביר זאת מלבד כניעה פוליטית למטורפים בממשלה.
אם הכניעה הזו הייתה עולה "רק" בכסף ציבורי ובנורמות פגומות, זה עניין אחד. אבל הכניעה למטורפים עולה בחיי אדם. תפנימו: אנשים שלנו, שהמשפחות שלהם נטרפות מאימה ופחד ודאגה וגעגוע, נמקים שם. עד איפה מגיעה הציניות? מה שווים חיי אדם? מה זה, רוע צרוף? חוסר לב? אטימות רגשית? ניתוק מוחלט? האם אנחנו עדים לגישה הסובייטית שהשתלטה על הממשלה, שלפיה "כשחוטבים עצים עפים שבבים"? הייתָ מוכן שהבן שלך יהיה שם, ושבמקום לשבת בסאונה מאובטחת במיאמי הוא היה יושב שנה וחודשיים במנהרה מעופשת בעזה? היית מתייחס לזה באותו אופן? גם אז מה שטוב בלבנון לא היה מספיק טוב בעזה?
שבועות ספורים לפני המחדל והחטיפה ההמונית לעזה, צוינו 70 שנה להקמת יחידה 101. איזה הבדל ביחס לאנשינו השבויים בין אז להיום. לוחמי 101 והצנחנים הפכו את העולם כדי להחזיר שבויים, זה לא נתן להם מנוח
שבועות ספורים לפני המחדל והחטיפה ההמונית לעזה, צוינו 70 שנה להקמת יחידה 101. איזה הבדל ביחס לאנשינו השבויים בין אז להיום. לוחמי 101 והצנחנים הפכו את העולם כדי להחזיר שבויים, זה לא נתן להם מנוח. כשהסמל יצחק ג'יבלי נפל בשבי ב-1954, הירדנים היו בטוחים שבידיהם קצין בכיר. הם לא הצליחו להבין איך זה שמדינה שלמה משתגעת בגלל סמל אחד שבוי. זה ההבדל בין הערכים והרוח שאפיינו את יחידה 101 של שרון, לבין 101 החטופים של נתניהו. שֵכֶל זה לא מספיק, צריך להיות גם בן אדם. תשע דקות של נאום קורע לב לאומה נשא נתניהו בגלל עצור אחד בידי רשויות החוק בארץ. מאיפה הגיעה פתאום הדאגה המרגשת לאסורים? היכן היא הסתתרה במשך שנה וחודשיים? אין זאת אלא שהרובוט האנליטי זיהה סיכון לכיסא אם הדובר ידַבֵּר.
לפנות אל העם
הרמטכ"ל ובכירים נוספים בצבא ובשב"כ בדרכם הביתה, וזה זמן מתאים שגם הממשלה תבקש מחדש את אמון הציבור. מה שהמדינה עברה הוא מספיק קשה ומטלטל כדי שנכון יהיה לפנות אל העם. בניגוד למה שנתניהו מנסה למכור לליכודניקים, החלופות הן לא ביבי או שלטון השמאל. בדיוק הפוך. איש ימין אמיתי, שעל ידיו אין את כתמי הקונספציה של מימון הטרור והכלתו, ואין את כתם הפקרת הדרום והצפון בשעה שאלפי מחבלים אורבים על הגבול ללא פחד - רק איש כזה יוכל לנצח בחירות. לדבוק בנתניהו זה לא לדבוק בשלטון ימין, זה רק לעזור לו לדבוק בכיסא. אל תטעו, זה הדבר היחיד שמעניין אותו.
גלעד שרון צילום: יריב כץ ליכודניקים הם כמו אוהדים של קבוצת כדורגל, דבקים בה בטוב וברע. בקבוצה כן, אבל בשביל מה להיתקע עם מאמן שכשל? הקבוצה לא מעניינת אותו, רק הג'וב שלו, והאישה והילד והשיגעון, והמעון ועוד מעון ועוד אחד. אי-אפשר להיזכר אפילו בפעם אחת שבה הוא אמר "זאת המשמרת שלי ואני אחראי". מהרגע הראשון רק מפריחים תיאוריות קונספירציה מוטרפות ומטנפים על צה"ל ושב"כ ששומרים על כולנו. האבסורד מוחלט, גם הבטלן הקטן בגולה מטנף על אנשי שב"כ, שממש באותו הזמן שומרים עליו. די, מספיק. צריך להגיד לטרלול הנרקיסיסטי שלום ולא להתראות.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.12.24
