למרות השוני הרב בנסיבות, לניצחונם המכריע של טראמפ והרפובליקנים בארה"ב יש מסד סוציו-מנטלי מקבילי עם שרשרת הזעזועים שעוברת ישראל מתחילת המהפכה המשפטית. בתווך הפוליטי-חברתי-דתי הסבוך שבו אנו חיים, בולטים כמה מרכיבים שיובאו למעשה מהחוץ והכו פה שורש. הראשון הוא התובנה שהדמוקרטיה הליברלית, בגלגולה הנוכחי, מובילה לאובדן מוחלט של משילות. שקנאותה לסוברניות האישית התגלגלה ל"כל הישר בעיניו יעשה". השני הוא האמונה ביצור הדמוני הקרוי "דיפ סטייט".
היות שלראשון, כאפיון של הדמוקרטיה המערבית, יש סימוכין ברורים גם לעין בלתי מזוינת - כל אמצעי כשר כדי להשיב את המשילות והסדר על כנם. לשם כך יש היתר לזייף, לשקר, לסחוט ולהסית, הכל מוצדק. אלא שעל הדרך מתקלף ונשכח הרציונל העקרוני, ונשארת רק השאיפה העירומה לכוח.
במרכיב השני, שוב למרות השוני, קווי הדמיון ברורים מעט יותר. הדיפ סטייט היא המערכת המשפטית והמנהל הציבורי. בארה"ב יש פוליטיזציה מוחלטת של מערכת המשפט הפדרלית. טראמפ דאג למנות שופטים משלו כבר בכהונתו הראשונה, וקוצר עכשיו את הפירות. אצלנו קוראים לכך משרות אמון, מנסים לפטר את היועצת המשפטית לממשלה ומבקשים להכפיף את הייעוץ המשפטי לפוליטיקאים. הפתיח במדריך לשלטון אבסולוטי בדמוקרטיה, נוסח ויקטור אורבן בהונגריה. הכוונה האמיתית כאן היא ליצור דיפ סטייט חלופי - ממשל הכפוף לחוק משלו שיועצים משפטיים מטעם יכשירו. שכן, רק כך אפשר יהיה להחזיר את המשילות. ועל הדרך, כמובן, לספק גם את השאיפה העירומה לכוח.
המרכיב המקבילי השלישי הוא מינוי ממשל של חובבים. המשותף למנויים האחרונים של טראמפ ולהרכב הממשלה של נתניהו הוא התפיסה שכישורי ניסיון ומומחיות מקצועית חשובים פחות מנאמנות אישית - מנהיג חזק מפצה על חדלות האישים של שריו. גם זה הכה כאן שורש.
חשבון פשוט מראה שרוב אוכלוסיית העולם חיה כבר היום תחת משטרים טוטליטריים. הליברלים בדמוקרטיות המערביות, באירופה ועכשיו בארה"ב הרוויחו ביושר אולי את הפיכתם למיעוט ואת החרדה מפני הבאות
פארסת הליהוק של טראמפ ומועמדיו המוזרים לקבינט, כמו חלק נכבד משריו של נתניהו, ממחישה עד כמה רחוק יכולים מנהיגים ללכת בגישה הזו. הבעיה היא שיש לכך גם תוצאה בלתי מבוקשת: מינויים כאלה מסירים למעשה את מגבלת החובבנות, שמשרות ברמה הזו מחייבות במדינה מתוקנת. ואם אפשר בממשלה, מדוע לא משרות אמון בכלל השירות הציבורי. קודם נבדוק נאמנות, רק אחר כך כישורים. התוצאה היא תמיד הגחכה מוחלטת, השחתה ואוזלת יד של הזרוע המבצעת, ואיתה של המערכת השלטונית כולה. חווינו זאת בחודשי השיתוק הקטטוני של הממשלה אחרי 7 באוקטובר. אפשר לצפות שלאמריקנים נכונות בהמשך חוויות דומות.
חשבון פשוט מראה שרוב אוכלוסיית העולם חיה כבר היום תחת משטרים טוטליטריים. הליברלים בדמוקרטיות המערביות, באירופה ועכשיו בארה"ב הרוויחו ביושר אולי את הפיכתם למיעוט ואת החרדה מפני הבאות. לצד החשש המוצדק מדיקטטורה, הטרנד הזה מסמן גם משהו על עצמם, שהם לא מוכנים כנראה לראות. מהצד השני, מעניין לראות שכל השליטים האבסולוטיים בהווה - מפוטין ועד לחמינאי - כולם טוענים שנבחרו בדרך דמוקרטית. זה עדיין תו התקן וההילך החוקי שאיש בנבחרת הדיקטטורים הזו לא מעז לסטות ממנו. הלגיטימציה של "רצון העם" היא עדיין פסאדה הכרחית בכל דיקטטורה.
צילום: מיכאל קרמרבהליך דמוקרטי רצון העם הוא סגסוגת דינמית שמתמצקת לרגע קצר בקלפי. בארה"ב, באנלוגיה לשיטת המשפט האמריקנית, רצון העם הוא המושבעים - חכמת ההמונים - שהתובע והסנגור פונים אליהם לשכנע בגרסתם. אצלם זה פשוט, זה או ההגנה או התביעה. אצלנו העניין סבוך יותר. אנחנו גם במלחמה גורלית על הקיום שמגמדת כל דבר אחר. אבל גם אצלנו לציבור יש חושים. זה חוצה מחנות. ולאורך זמן הוא מגיב כשמאכלסים את משרות המפתח במדינה בחובבים חסרי יכולת ובמשרדים שאין בהם צורך, ומגיב כשפוטרים מגזר טפילי שלם של פריבילגים מלהשתתף במלחמה הגורלית על הקיום. בין אם זו אימת הדין ובין אם אימת הקלפי. הציבור קולט את התמונה - וזה עוד לפני כל השאר.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.12.24
