כל מנגנון לקבלת החלטות, כך מלמדים אותנו, זקוק למחלקת איפכא מסתברא, מחלקה שמציגה חלופה שמאתגרת את המוסכם והמובן מאליו. לפעמים איפכא מסתברא טרחני ומעצבן; לפעמים הוא קולע בול; לפעמים הוא פותח דיון ומעורר למחשבה. לאופציה הזאת, השלישית, מכוונות השורות הבאות.
תנועת המחאה קמה בתחילת 2023, בניסיון לבלום את המהפכה המשטרית של קואליציית נתניהו. בתום החודש הזה ימלאו שנתיים לממשלה, שנתיים למהפכה ושנתיים למחאה - חתיכת יום הולדת. אולי זה הזמן הנכון להיישיר מבט לראי ולשאול, האם המחאה לא הייתה השקעה שהלכה לאיבוד; האם רצף הכוונות הטובות לא הוביל אותנו, כמו בפתגם הידוע, אל הדרך לגיהינום.
אני מלווה את תנועת המחאה משלביה הראשונים. ראיתי בה התעוררות חברתית מדהימה, בקנה מידה היסטורי, של מאות אלפי ישראלים, אולי מיליונים; בהפגנות בתל אביב, ירושלים, נתניה, פתח תקווה, באר שבע, בצמתים בכל הארץ, פגשתי ישראלים במיטבם: פטריוטים, ערכיים, סולידריים, נדיבים, איכותיים. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הם יצאו לרחובות, בניסיון למנוע מה שנתפס בעיניהם כסכנה קיומית. ישראל לא ידעה מעולם מחאה בהיקף כזה, באורך נשימה כזה. בעולם הדמוקרטי צפו בתמונות והתפעלו.
אולי זה הזמן הנכון להיישיר מבט לראי ולשאול, האם המחאה לא הייתה השקעה שהלכה לאיבוד; האם רצף הכוונות הטובות לא הוביל אותנו, כמו בפתגם הידוע, אל הדרך לגיהינום
המחאה הייתה לגמרי מוצדקת: מה שהתחיל כקמפיין קואליציוני ממוקד להחלשת מערכת המשפט התרחב בהדרגה לתוכנית לחיסול כל גורם בישראל שלא מציית לגחמות השליטים. שכרון הכוח היה ועודנו מדבק; כמוהו גם יצר ההרס.
מבחן התוצאה
אבל מה שעומד כאן לדיון הוא מבחן התוצאה, לא ההצדקה הפוליטית והמוסרית למחאה. מאות האלפים שיצאו להפגין גרמו להאטה בקצב החקיקה. שיא כוחה של המחאה הומחש בליל גלנט הראשון, ב-26 במרץ 2023. נתניהו נאלץ לבטל את פיטורי שר הביטחון ולהודיע על השהיית החקיקה המשטרית בכנסת. מפנה דרמטי כזה, אירוע משפיל כזה, חייב להיות זמני: או שהוא מוביל להפלת ראש הממשלה או שהוא מוביל למכת נגד. נתניהו בחר להכות.
איננו יכולים לדעת מה היה המצב בישראל אילו המטכ"ליסטים, הטייסים, ההייטקיסטים, בוגרי מלחמת יום כיפור ורבים אחרים היו בוחרים בינואר 2023 להישאר בבית. אפשר רק לשער: הקואליציה, חמושה ב-64 מנדטים בכנסת, הייתה מגשימה את כל חלומותיו של יריב לוין וממשיכה משם הלאה, אל חלומותיהם של סמוטריץ', בן גביר, גוטליב, אמסלם, קרעי, גולדקנופף, 64 בעלי חלומות, פלוס אלה שנוספו הודות לחוק הנורבגי. המשטרה הייתה קורסת וכל שומרי הסף האחרים, הפרקליטות, השב"כ, היועצים המשפטיים, היו מתרכזים במאבק על הישרדותם. המאבק היה כולל גם את התקשורת, הציבורית והמסחרית. ישראלים רבים היו מחפשים עתיד לעצמם או לילדיהם בחו"ל.
יד על הלב: האם זאת לא תמונת המצב היום? המחאה לא מנעה את ההידרדרות השלטונית - היא דחתה אותה בשנה. אירועי 7 באוקטובר תרמו את תרומתם לדחייה: הגיוס הכללי ומצב החירום חייבו את חברי הקואליציה לשמר מצג של אחדות, עד יעבור זעם. כשהמצב בחזיתות התייצב, פחות או יותר, הם חזרו להתפרע.
כישלון ליל גלנט 2 המחיש לכולם, ובראש וראשונה לשלטון, שהמחאה איבדה את היכולת שלה ליצור סדר יום. היא עולה לראש החדשות רק כאשר מישהו מפעיליה מסתבך בפלילים
המלחמה שלחה את המוחים להילחם בחזית ואת בני משפחותיהם לדאוג לשלומם והעלתה לראש סדר היום דאגה אחרת ומחאה אחרת - זאת שנוגעת להפקרת החטופים. ההפגנות מול שער בגין הטמיעו בתוכן את ההפגנות בקפלן. כישלון ליל גלנט 2 המחיש לכולם, ובראש וראשונה לשלטון, שהמחאה איבדה את היכולת שלה ליצור סדר יום. לא נותר לה אלא לדפוק את הראש בקיר. היא עולה לראש החדשות רק כאשר מישהו מפעיליה מסתבך בפלילים, כמו עופר דורון ובנו ששיגרו נורים אל ביתו של נתניהו בקיסריה.
אין מחאה בלי אמונה. אנשים מניפים שלטים כי הם מאמינים שמה שכתוב בהם יתגשם, או לפחות ישפיע. בודדים מפגינים כדי להפגין; המונים מפגינים כדי לשנות. יש בין ראשי ארגוני המחאה שמשוכנעים שכל מי שיצא לרחובות בעבר מחכה לפקודה גם היום. כל מה שצריך הוא לקרוא לכולם לדגל. אני חושש שאין בכך די. ובינתיים המהפכה המשטרית הולכת מחיל אל חיל.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזינתניהו והקואליציה שלו הרבה יותר בטוחים בעצמם היום, הרבה יותר קיצוניים, הרבה יותר נחושים משהיו לפני שנתיים. הם שרדו מחאה ושרדו מחדל: הם בטוחים שמותר להם לעשות כל מה שבא להם. זאת גם התקווה, שמץ ממנה: אחרי המאניה תבוא דפרסיה, אחרי האופוריה תבוא המפלה. לא לעולם חוסן.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.12.24
