לפני שנה וחצי התוכניות של מיה רגב (23) לימים האלה היו שונות לחלוטין. "הייתי הילדה הכי רגילה שיש, עובדת וחוסכת כסף לטייל בעולם. מפה זה עבר לקיצון הפוך, למישהי שגרה בבתי חולים, עוברת מניתוח לטיפול לביקורת. מלהיות חופשייה ללהיות תקועה במקום", היא סיפרה.
ב-7 באוקטובר מיה נחטפה ממסיבת הנובה עם אחיה איתי. היא חזרה אחרי 50 ימים בשבי, הוא אחרי 54. "בארבעת הימים עד שאיתי חזר הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות כלום", אמרה מיה שנה אחרי. "הייתי בבית חולים ולא הצלחתי להביא את עצמי לטפל בי בלעדיו. כשהוא חזר הרגשתי שאני מסוגלת להתחיל את השיקום, אבל עד שעומר (שם טוב, חברם הטוב של מיה ואיתי שנחטף עימם - י"צ) לא יחזור, זה לא יהיה מאחורינו. איתי ואני קיבלנו מתנה לחיות את הסיפור הזה במקום בטוח, אבל זה מלווה אותי בכל רגע בחיים, בכל שנייה ביום. כל מה שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו יוצאים למסיבה, או יושבים עם חברים, זה איך עומר לא פה איתנו".
מיה חזרה עם פציעה קשה ברגל, שמצבה הוחמר במהלך השבי. "עברתי שמונה ניתוחים וכל פעם היו שיחות אם זה יעבוד או לא. אני מגיל שלוש עושה ספורט, וברגע אחד הפכתי למישהי שלא יכולה לעשות כלום לבד. יום אחד הכניסו אותי לניתוח, ואחרי שבוע אמרו לי לנסות ללכת. הצלחתי וזה היה מטורף, הרגשתי שאני בחלום. זה היה לפני שלושה חודשים, ואני עוד בשיקום. אני לא יכולה לרוץ, אבל אני יורדת מדרגות לבד ומתרגשת מעצמי".
גם העולם של איתי רגב (20) התהפך באותו יום. "עבדתי בעבודה מסודרת, היה לי תאריך גיוס, ידעתי לאן החיים שלי הולכים. עכשיו זה אחרת לגמרי. חזרנו למציאות שלא הייתי מוכן אליה. כולם יודעים מי אנחנו ומה הסיפור שלנו, מכירים אותנו בלי שנכיר אותם. אנחנו לומדים להתמודד עם זה. באופן כללי זאת שנה של המון התמודדויות. כשהייתי שם החלטתי שאחזור בגרסה הטובה ביותר של עצמי. קיבלתי את החיים שלי במתנה ואני מתכנן לחיות אותם במלואם. אני עדיין לא שם, ואני גם לא באמת אוכל להרגיש ככה כשעומר שם עם עוד 100 חטופים. ועדיין, אני מפתיע את עצמי. אם היו מספרים לי מה אעבור, לא הייתי מאמין שאשרוד את זה. אבל גיליתי ואני מגלה שאני יותר חזק ממה שאני חושב, יש בי כוחות פנימיים שפרצו החוצה".
מיה הפתיעה את עצמה לא פחות: "לא דמיינתי שאדבר במקומות, אתראיין, גם לא חשבתי שאתעניין במה שקורה בחדשות. יש לי את כל האפליקציות, אני מאוד מעודכנת, חייבת להיות על הדברים. ברור שזה גם מתוך רצון להרגיש בשליטה, אבל בעיקר המחשבה על עומר. גם החברה הישראלית הפתיעה אותי. כשהייתי שם הייתי בטוחה שיש הפגנה פעם בשבוע וזהו, שמעבר לזה הכל כרגיל ולא מדברים עלינו. כשחזרתי הייתי בשוק, אם הייתי יודעת שם כמה זה לא היה המצב, כמה נלחמו עלינו, זה היה מחזק אותי הרבה יותר".
למרות שמפרידות ביניהם שלוש שנים, מיה ואיתי, שמתגוררים בהרצליה, מגדירים את הקשר שלהם ככזה של תאומים. "מיה ואני עברנו את אותה חוויה נוראית", הסביר איתי. "זה מדהים לדבר עם מישהו שמבין מה אתה עובר, כי אף אחד אחר לא יכול באמת להבין. יש לנו קשר מיוחד. הכל אצלנו משותף, אפילו החברים".
"הקשר שלי ושל איתי כל כך קרוב וחזק שזה לא משהו שאני מוכנה לשנות או לערער", המשיכה מיה. "אנחנו באמת חיים כמו תאומים, אבל אני גם קצת אימהית אליו - מזכירה לו תורים לרופאים, בודקת שהוא בסדר. אני לא חושבת שזה יעבור לי, אבל אני בסדר עם זה. לא הייתה לי מחשבה לעזוב את הבית לפני כי זה עדיין לא היה הזמן, ועכשיו אני עוד יותר חושבת שאין מצב. אין ספק שהבית שלנו השתנה, אבל למדנו כמשפחה להעריך יותר את הרגעים ביחד, את מה שיש בינינו".
השניים לא מסוגלים לדמיין איפה יהיו בעוד שנה, בטח כל עוד החטופים לא בבית. "אני בהמתנה. כולנו מחכים למישהו. אני יכולה לדמיין אולי את מחר או שבוע קדימה, אבל אני כן מדמיינת וחולמת את כולם בבית", אמרה מיה. "אני מדמיינת אותנו עם עומר מטיילים בעולם, לא שוכחים כי אי-אפשר, אבל צומחים יחד. אוכלים איזו ארוחת בשרים טובה, אולי אפילו עומר ואני נרוץ יחד, אבל לא בטוח שהוא יסכים כי הוא קצת עצלן. הלוואי שאנשים יבינו שזה אפשרי, שאלה חיים של אנשים שאפשר להציל. כמו מה שאנחנו עברנו בשנה הזאת, מה שאנחנו השגנו - גם הם צריכים לחזור הביתה ולהתחיל להשתקם".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.12.24
