1. מחשבה שהייתה לי לאחר שהתרגש עלינו אסון 7 באוקטובר: באופן אישי תמכתי בממשלת השינוי. הממשלה ההיא של בנט ולפיד, חשבתי שיש משהו חשוב ביכולתה להגיד שימין ושמאל עובדים ביחד. התרגשתי מכך שמתן כהנא ומרב מיכאלי עובדים כתף אל כתף. חשבתי שזו ממשלה עניינית, שיכולה לעשות דברים טובים בישראל. רבים בימין כמובן חשבו אחרת, ואני מכבד זאת. והייתה לי מחשבה כזו שאם 7 באוקטובר היה מתרחש בזמן ממשלת השינוי, הייתי מרגיש נורא גם בפן האישי. כלומר, מרגיש אחריות מסוימת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אתם מבינים? רק על כך שכתבתי בעד ממשלה שבמשמרת שלה קרה אסון כזה, אני באמת חושב שלא הייתי יוצא מהמיטה חודשים. אולי הייתי מפסיק לכתוב לתקופה, לבטח הייתי מכה על חטא בפומבי.
לאור זאת, די מדהימה אותי התודעה של שרי ממשלה שמסתובבים בעליצות במחוזותינו. אני באמת לא יודע איך להתייחס לזה. מצד אחד יש בזה משהו חזק, הם לא נשברים, אבל מצד שני, יש בזה גם ואולי בעיקר ממד כמעט פסיכופתי, ממש ניתוק בלתי ייאמן ממה שקרה במשמרת שלהם.
לפעמים הם גם מסבירים בתוכניות האקטואליה שרק הם ידאגו לביטחון ישראל. ואז אתה תוהה שמא הם באמת השלימו איזו פעולת הדחקה אדירה ושכחו לגמרי שכשלו כישלון נוראי וחסר תקדים בדיוק במשימה הזו, ושתחת המשמרת שלהם נשחטנו ונאנסנו ונרצחנו באכזריות שלא ידע עמנו מאז השואה.
2. אולי את הטור הזה היה עדיף לפתוח בכך שאומר כי אני לא מאלה שחושבים או אפילו מסוגלים להבין את הטענה ש"ביבי רוצח את החטופים". אני מאלה שלא צריכים תזכורת לכך שזה חמאס רוצח אותם. אני גם לא מתחבר לטענה שנתניהו לא מחזיר חטופים מסיבות פוליטיות. וואלה, לא נראה לי. ההסכם בלבנון גם לא היה לו טוב פוליטית, והוא הלך עליו.
יותר מזה: אם נניח הטענה היא שביבי מפחד מסמוטריץ' ובן גביר ולכן לא חותר לעסקה, ממי בן גביר וסמוטריץ' מפחדים? למה הם לא רוצים עסקה? אפשר לא להסכים איתם ולפי הסקרים זה אכן המצב, רוב העם לא מסכים איתם - אבל כשלא מסכימים עם מישהו רצוי להתווכח איתו. על המהות. לטעון שהם פשוט רוצחים ערלי לב, זה בעיניי לא ממין העניין.
3. אבל, ויש פה אבל כמובן, הרי תמיד יש אבל, בואו אגיד לכם ממה אני כן חושש: באופן אישי, ואני יודע שאני לא יוצא דופן בזה, אין יום שאני לא צריך ממש לדחוק מהמוח שלי מחשבות זוועה על מה שקרה לנו. אין יום שבו אני לא שוקע רגע במחשבה על מה אחד החטופים או אחת החטופות עושים ברגע זה, האם הוא עוד בקו השפיות, האם היא עוד מאמינה, האם נותנים להם לאכול. פתאום אני נזכר במנהרה שבה מצאו את ששת החטופים שנרצחו, במקום שבו אין אפשרות לעמוד אפילו, ומקבל צמרמורת. זה יותר גרוע מכלוב. וכשבמהלך היום או כשאני עולה על יצועי אני חושב על חייל שנחטף וקופא כעת מקור בחדר חשוך בעזה, או נזכר בכל אחד מהדברים הנוראים שקרו לנו, יש לי ממש כאב חזק שאני מרגיש בבטן, כמו התכווצות כזו, וזה כמו מאיין את כולי. זה כאב שהופך את הכל לחסר משמעות. לא בא לי לעשות כלום. הכל נראה לי טפל.
ואז לאט-לאט ובקושי רב אני מוציא את עצמי מזה כדי בכל זאת לתפקד, מנסה איכשהו לטפס מהאפלה ומהמחשבות הקשות ולחשוב על דברים אחרים, להתמקד בעשיית טוב, ולהתאושש עד הנפילה הבאה.
וזו השאלה שלי: האם גם לראש הממשלה יש רגעים כאלה?
4. עזבו מי אשם ומי לא, אני שואל סתם ברמה האנושית: האם יש לנתניהו רגעים שבהם הוא נזכר מה עברנו וממש מצטמרר? האם יש לו רגעים שבהם הוא נזכר בדברים שאני יודע שהוא ראה ושמע (והציבור לא נחשף אליהם) לגבי החטופים, ולא מצליח לישון? האם הוא חושב על התצפיתניות שמעל 400 יום מוחזקות בכלוב ומזיל דמעה? זה שובר אותו לפעמים?
אתם מבינים, אני לא מאלה שמקבלים את זה שבגללו אין עסקה. זה הרי לא שבצד השני מתחננים שרק נבוא וניקח את הילדים שלנו בחזרה. אני גם לא טוען חלילה שלא אכפת לו. אבל אני כן תוהה ביני לבין עצמי עד כמה אכפת לו. נניח מאחת עד עשר, כמה זה מכאיב לו שיש חטופים בעזה. וכמה זה ביחס לדברים אחרים שמפריעים לו, כמו היועצת המשפטית והתאגיד. ואני ממש מדקדק ומבקש להדגיש שאני מקפיד לא לטעון פה שזה על הזין שלו, כי אני לא חושב כך. אני בטוח שזה מפריע לו שיש חטופים. אבל אני הייתי רוצה לדעת עד כמה. הייתי רוצה להרגיש עד כמה.
5. אז לא. אני לא אומר שצריך עסקה בכל מחיר ולא טוען שהיה אפשר כבר להביא את כולם מזמן, אני ממש משתדל לנהוג בצניעות ולא להתיימר ולכתוב דברים שאיני יודע, או להסביר מה צריך ומתי. למדתי לקח מעסקת שליט ובכלל מהחיים, והבנתי כבר מזמן עד כמה אני לא יודע. מה שאני כן אומר זה שברמה הרגשית יש לי ממש תפילה שהחטופים זה נושא שמכאיב לביבי כמו שזה מכאיב לנו. שגם הוא נזכר בהם ולא מצליח לישון. שגם הוא מרגיש פיזית ממש כמה דחוף להחזיר אותם. שגם הוא זוכר את שמותיהם. מכיר את בני משפחותיהם. מתפלל לרגע שבו נראה את התצפיתניות עוברות את הגבול ורצות בזרועות פתוחות לאמא. אמן כן יהי רצון.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
