איך נראית אהבה? מה המרקם של אובדן? האם יש מפת דרכים בתוך האין האינסופי של השכול? על כל השאלות האלו ניסה לענות, כמעט בכל יום, אֶליק אוסטר בעמוד הפייסבוק שלו. אליק הוא המון דברים, אבל מאז 2.10 הוא קודם כל האח הגדול של איתן. בערב ראש השנה נהרג בלבנון סרן איתן יצחק אוסטר, מפקד צוות ביחידת אגוז, רק בן 22. הסרטון שלו, מתאר את השליחות של החיילים בהגנה על יישובי הצפון, הפך לוויראלי. מאחורי הגיבור הצעיר ישנם זוג הורים, חברה, ושבעה אחים. ישנו אליק, אחיו הבכור, בעל נפש גדולה כל כך, שפתח פתח לאלפים אל כל המכאוב וכל האהבה.
"כשאיתן נהרג, באותו מוצ"ש, הוא פשוט ישב וכתב", מתאר בעלו של אליק, אדם, "זה היה חזק ממנו. הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות מאז האסון זה לכתוב. הכתיבה זו הדרך שלו לחשוב ולהרגיש. הכל מתחבר לו בכתיבה. הכתיבה איפשרה לו להמשיך את השבעה על אחיו".
4 צפייה בגלריה
“כמה כואב הכאב". מימין: סרן איתן אוסטר ז"ל, משמאל: אליק אוסטר
( צילום: באדיבות המשפחה)
אבל הכתיבה אפיינה את אליק עוד לפני האסון. היא הייתה הכלי המרכזי שלו לעבד את חייו. כהומו דתי, כבעל של אדם, כאבא של עמוס, מיכאל וסימונה. אחרי מותו של איתן הכתיבה שלו הפכה למידבקת. אלפי קוראים ושיתופים לכל פוסט, אינספור תגובות. החסד שבתמלול השכול היה חסד של אמת. וכל טקסט כזה, קרוע ונוגע, נחתם תמיד בסגנון אליקי: בשיר של גולדברג או אלתרמן או זלדה. וגם בהאשטאג: #איתןשלי.
אליק נהג להגיע לקבר של אחיו כמעט בכל יום. לקח אופניים ועלה להר הרצל. "סתם יושב. מלטף את המצבה לפעמים. לפעמים מדליק נר, או שותל פקעות", תיאר באחד הפוסטים, "בסוף מרים את עצמי, דופק פעמיים על המצבה, עולה על האופניים וממשיך משם הלאה". ביום שישי לפני שבועיים הנסיעה הקבועה אל הר הרצל הסתיימה באסון. אליק נדרס על ידי מיניבוס והוא סובל מפגיעת ראש קשה, מורדם ומונשם בבית החולים. פתאום לא רק הסיפור של איתן נכנס לאינספור לבבות, אלא גם הדאגה העמוקה לשלומו של אליק. כך זרים גמורים, שהכירו אותו רק דרך הכתיבה, מצאו את עצמם מתפללים למענו. ומי שספר התהילים זר להם, קראו לכבודו ולרפואתו את זלדה או גולדברג, שכל כך אהב. "הוא האדם הכי אהוב שאני מכיר", אומר אדם, "והוא חייב לחזור אלינו הכי אליק – עם כל הקסם, ועם ההבנה המופלאה בנפש האדם".
אליק העניק מתנה אדירה לכל ישראלי וישראלית. בתוך ים המוות שמקיף אותנו, אליק התעקש לתת שם לכל ריס וציפורן, להראות בחושך את כל הדברים. הוא העניק בנדיבות את האפשרות להביט היישר אל הנפש, בלי פילטרים. אליק חבר שלי. הבחירה והעריכה של הטקסטים שכתב הן מהמלאכות הקשות ביותר שעשיתי כעיתונאית. לפניכם טקסטים בודדים מתוך עשרות אלפי מילים שכתב מאז שנפל אחיו. את יומן האבל המלא תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק שלו.
מה נוכל לבקש? זכרו את איתן אוסטר, מי שהיה אח קטן עוד לפני שהיה חייל גיבור. התפללו למען אליק, עשו משהו טוב לרפואתו. הוא חייב לשוב אלינו בריא ושלם. אנחנו חייבים פה סוף טוב.
איתן אוסטר ז"ל בסרטון שצילם בצפון זמן קצר לפני נפילתו
7.10.24
כשצילצל הטלפון, בשעה 10:38 ביום רביעי, בעצם כבר ידעתי.
אני נפרד מאיתן כבר שנה שלמה. שם לעצמי את ההגנות הנדרשות. נמנע מלכתוב ״אני אוהב אותך״ סתם ככה, כי לשנינו ברור ממה אני מפחד. לא חושב, ״למה אתה לא מכיר לי את החברה החדשה שלך, אני צריך להכיר אותה רק בשבעה?״ כי לא חושבים על דברים כאלה. וכשחושבים, מהר חושבים על משהו אחר...
...במסגרת המחשבות-שאסור-לי-לחשוב, במשך כל השנה האחרונה, אמרתי לעצמי, מה זה משנה? כולנו נמות מתישהו. אני אמות, ההורים שלי ימותו, הילדים שלי ימותו. ניסיתי להרגיע את עצמי, גם איתן ימות. מי אמר שעדיף לשאת באורך רוח עוד 50 שנה, לפרוש לגמלאות, לגסוס לאט מסרטן או ממחלת כליות? מה רע למות בקרב? מין סוף שיש בו משמעות, אולי. בשביל עוד 50-60 שנה מקסימום, זה העניין?
בעשר שלושים ושמונה צילצל הטלפון. אני הייתי בגינה ושתלתי תותים. אדם נכנס עם סימונה על האופניים כמה דקות קודם. הם קנו עוגות לראש השנה. בנינו תפריט. היו אמורים להגיע המון אורחים. ניקיתי את היד מהאדמה, הוצאתי את הטלפון מהכיס. הלב שלי נפל: זאת הייתה שיחה מאבא.
אבא שלי לא מתקשר אף פעם. אם כבר יש ממנו שיחה, אז אני מניח שקרתה אחת משתיים: או שהוא התיישב בטעות על הטלפון, או שמישהו מת (״למה שאני אתקשר אליך אם מישהו מת?״ הוא תהה בפעם הקודמת שהוא התיישב על הטלפון. ״הוא כבר מת, זה לא דחוף").
אבל כששמעתי את קולו של אבא שלי כבר ידעתי. הוא היה סדוק. ״אליק, אני לא יודע איך להגיד את זה. איתן נהרג. בוא הביתה".
״אני בא", עניתי. וניתקתי. הלכתי לאדם ואמרתי לו, ״איתן נהרג".
הרגשתי כמו איש שהתנגש בעוצמה בקיר זכוכית גדול וניפץ אותו. זה כאב בכל מקום בגוף. זה היה הלם. ואחרי שישכך קצת ההלם אגלה איך המון רסיסים ננעצו בי. אין שום תנוחה שמקִלה על הכאב. זה כאב בגוף אבל הוא לא מגיע מהגוף ולא הגוף ישכך אותו.
ותוך כדי הנסיעה, עוד בטרם הגענו לבית וראינו את המבשרים במדים, התבהר לי מתוך הכאב הזה איזה שטויות דיברתי: איזה דבר חשוב זה, לחיות. כמה יקרים החיים. ואיתן ידע את מה שאני לא הבנתי: הוא היה מוקף בכל כך הרבה מוות בשנה האחרונה, והוא היה נחוש לאפשר לנו לחיות...
והוא רצה לחיות. ואם הוא היה חי, הוא בוודאות היה עושה את זה הרבה יותר טוב מכולנו. החיסרון הזה של החיים כואב בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. מפתיעה ממש.
לכו לחבק את הילדים שלכם. לכו לרקוד. לכו לאכול משהו טעים. החיים הם דבר נהדר. איתן אולי גם היה ממליץ שתיקחו על עצמכם משימה שהיא גדולה מהחיים האלה, בדיוק בשביל המקרים האלה. שתהיו חלק ממשהו גדול.
כִּי חָצוּי הָעוֹלָם, כִּי הוּא שְׁנַיִם
וּכְפוּלָה הִיא הֶמְיַת מִסְפְּדוֹ
כִּי אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם
וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ.
וּבְלִי קֵץ, אֶל עָרֵי נְכָאֵינוּ
יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וָתֵל נִבָּטִים:
נִפְלָאִים, נִפְלָאִים הֵם חַיֵּינוּ
הַמְּלֵאִים מַחְשָׁבוֹת שֶׁל מֵתִים.
(אלתרמן)
13.10.24
בימים הראשונים כעסתי נורא. על המודיעין, על הצבא, על האנשים המסכנים שעמדו עם דגל מחוץ לבית שלנו וחיכו שתצא כבר הלוויה. על הקדוש ברוך הוא, כמובן. ויותר מכולם, על איתן: איזה דבר בלתי מתחשב זה, למות. אף פעם אל תעשו את זה לאחים שלכם. כעסתי נורא, וידעתי שזה טבעי ולגיטימי לכעוס, וכל הכבוד לי שאני כזה טבעי ולגיטימי, עד שמירב הורידה לי כאפה ואמרה, זה בסדר שאתה כועס אבל תסתום את הפה בבקשה. זה לא שהוא מת באיזה טיול בהימלאיה: הוא מת כדי להגן על הילדים שלך. אז סתמתי.
הכי כעסתי על הקדיש. הרגשתי כאילו זה עונש חינוכי מהסוג המשפיל ביותר... לא מספיק שהרגת לי את האח, ריבונו של עולם, עכשיו אני צריך לעמוד ולמחוא לך כפיים...
ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת. לאמא שלי זה היה חשוב, ולאיתן זה היה חשוב (לא שחשבתי שיש לו זכות להציב דרישות, בהינתן מה שהוא עשה לי), וממילא קמתי בארבע לפנות בוקר משינה מלאת סיוטי קרב, ולא רציתי שאבא שלי ילך לבית הכנסת לבד. אמרתי את הקדיש במחאה. בקול כועס. אני אגיד את מה שאתה דורש ממני להגיד, אמרתי לריבונו של עולם, אבל שום נחת לא תצא לך מזה.
וכך עברו הימים והרגשתי שאני חייב למצוא מוצא מזה. שאני לא יכול לכעוס כל כך שלוש פעמים בכל תפילה. ובמנחה של שבת, אלעד נזכר ב״פתיחה לקדיש אחר מטתם של הרוגי ארץ ישראל״ של עגנון. קראתי אותה ובכיתי, ואחר כך הקראתי אותה לאחים שלי ולהורים שלי ובכיתי, ועד עכשיו אני לא מצליח לקרוא אותה מבלי לבכות.
כשסיימתי לקרוא בפעם השלישית הפך הכעס ליגון עמוק, כמעט לחמלה. חמלה עליי ועלינו, חמלה על השכינה, חמלה על ריבונו של עולם, שאין לו כבר איתן כזה, שיעשה בשבילו כל מה שהוא מבקש.
בבוקר היום השלישי לשבעה קיבלנו מכתב מעמותת "אחים לזכרון". הכותרת קראה ״אתם לבד!״ ואני נדהמתי ואמרתי לעצמי: נכון. כמה שזה אמיתי. כמה שאנחנו לבד, אלוהים אדירים. אבל איזה דבר אכזרי להגיד (אחר כך הסתבר שהיה כתוב שם ״אתם לא לבד״, אלא שה״לא״ הופיעה בצבע דהוי, והעיניים ראו את מה שהן ביקשו לראות).
כולנו הרגשנו את זה בשנה האחרונה, מאז 7 באוקטובר 2023: אנחנו לבד. אין הורים, אין ממשלה, אין צבא. אף אחד לא יגיע...
(כשאיתן היה קטן, קראתי לו ספר של רחוב סומסום שאהבתי מאוד: ״המפלצת שבסוף הספר הזה״. כרובי, גיבור הספר, קורא את הכותרת, ומפחד נורא מהמפלצת שבסוף הספר שלו. הוא פונה אל הקורא ומתחנן, ומאיים, ומנסה לבלום - הכל, כדי שלא יתקדם אל סוף הספר. ובסופו אין כלום. כרובי היה המפלצת כל הזמן. אנחנו הגיבורים היחידים של החיים של עצמנו).
איתן הבין בשמחת תורה תשפ״ד משהו שאני עוד לא הבנתי: אף אחד אחר לא יגיע. הוא מי שנמצא בסוף הספר הזה. ההיסטוריה נוקשת כעת על דלתנו שלנו, ואנחנו אלו שצריכים לצאת ולקבל את פניה.
איתן נלחם את מלחמת הטוב ברוע, והוא היה ילד כל כך, כל כך טוב. הוא הגן בחייו על קיבוץ משגב עם מפני המפלצת שבנה חיזבאללה. ועכשיו, כשהוא נהרג - הטוב עצמו נפגע. השכינה נפגעה. יש בעולם פחות שירה, פחות שלום, פחות ברכה, פחות נחמה. ואף אחד לא יגיע, אפילו לא איתן: נשארנו רק אנחנו. אין לנו אפילו על מי לכעוס. עכשיו זה התפקיד שלנו. צריך להגדיל ולקדש את הטוב ולהילחם ברע, כל בוקר מחדש.
עושה השלום במרומיו יעשה ברחמיו שלום עלינו ועל כל ישראל, ונאמר: הלוואי.
הִנֵּה יֵצְאוּ בָּנֵינוּ הַקְּטַנִּים
הַקְבִּיל הָאוֹר וְלִרְאוֹתוֹ פָּנִים,
לִבָּם לֹא חָת וּמַבָּטָם פָּקוּחַ
(גולדברג)
16.10.24
תמיד התעניינתי באבל. לא יכולתי להסיט את עיניי ממנו. כמו תאונה בכביש אחת: בכיוון ההפוך חסום בגלל סקרנים. ביתר שאת מאז שנולדו הילדים; הרגע הזה, הנס הבלתי ניתן לתיאור שבו מופיע בחדר הלידה בן אדם חדש מתוך האין, גרם לי כל הזמן לפזול אל התמונה ההפוכה: איך יכול להיות שמישהו ישנו פשוט נהיה איננו? איך אפשר שלא להביט בזה?
כביכול באתי מוכן. הפסיכולוגית שלי אמרה שאני מאוד עסוק במוות כי מעולם לא חוויתי מוות של אדם קרוב. ניסיתי לדמיין את סוף העולם בכלים שכן היו לי. למדוד אין בסרגלים של יש. דמיינתי מה יקרה כשתגיע הודעה (אבא שלי? אדם? איתן?), תירגלתי רגשות בסימולציה סגורה.
כמה דברים הפתיעו: את חלקם לא יכולתי לדעת; אחרים אני מתבייש שלא ידעתי.
לא יכולתי לדעת כמה כואב הכאב. אין לי איך לתאר את זה במילים. חשבתי על מוות כל החיים, אבל עכשיו אני בתוכו. הוא לא רעיון, הוא ממשות. הוא מעיר אותי בלילה ושורט לי את העיניים ומפחיד אותי ולא נותן לי לנשום. ההבדל בין תיאוריה לפרקטיקה בעניין הזה של המוות הוא כמו בין לקרוא מדריך עזרה ראשונה לבין להיות במרכז של פיגוע. אין לי איך להסביר את זה ונדמה לי גם שאין בזה טעם: מי שהיה שם יודע, ומי שלא - כמוני - לא יוכל להבין...
לשבעה יש אפקט משונה. אני מרגיש שכולנו נותרנו בלי עור. כולנו קורבנות של תאונה, שוכבים על הכביש, הקרביים שלנו חשופים. חברים מהעבודה שבקושי הכרתי הגיעו לבית הילדות שלי, ראו את אמא שלי בוכה, שאלו אותי איך אח שלי נהרג. מה עוד נשאר פרטי? בפעם הראשונה שבה הגיעו החיילים של איתן לספר על הקרב האחרון, נסגרנו כל המשפחה הגרעינית בחדר, רק אנחנו והם, סוד קדוש. יומיים לאחר מכן הם כבר עמדו בחצר וסיפרו את הסיפור שוב ושוב לכל מי שהיה מוכן לשמוע. זה לא רק רע, להיות בלי עור: זה בעיקר בלתי נמנע. זה פשוט המצב שלנו. אני עונה את האמת לאנשים שכותבים לי ״מה שלומך״, אני מאשר את כל הצעות החברות החדשות בפייסבוק. כל מגע כרגע הוא מבורך. כל מי שמוכן להתקרב, להשתתף בצערי.
אֲנִי יְרֻקָּה וּרְווּיָה כְּמוֹ שִׁיר שֶׁעָבַר בָּעֵשֶׂב
אֲנִי עֲמֻקָּה וְרַכָּה כְּמוֹ קֵן צִפּוֹר
אֲנִי מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם
(גולדברג)
22.10.24
בעשר שלושים ושמונה בערב ראש השנה קיבלתי את הבשורה. אדם פרק את הקניות במטבח. אני הייתי מוכרח להגיע הביתה, התחלתי לצאת מדעתי, ואמרתי לאדם שאני פשוט נוסע. לא יכולתי לסבול עוד רגע אחד המתנה. ״אני לא נותן לך לנסוע לבד", אדם אמר. מיכאל ועמוס, שניהם בני תשע, שיחקו כדורגל במגרש: מיכאל בדיוק חזר הביתה, ועמוס הלך לחבר...
״אנחנו צריכים להגיד לו", אמרתי לאדם, ״אנחנו לא יכולים להיעלם פשוט״.
״בוא נחשוב רגע מה אומרים להם. בוא נתייעץ". אדם יצא לחפש את עמוס.
קראתי למיכאל לחדר. ״מיכאל, יש לי משהו מאוד עצוב להגיד לך: דוד שלך איתן, נהרג בצבא, והוא מת. זה מאוד מאוד עצוב, ומפחיד. מותר לבכות, ומותר לשאול כל שאלה שאתה רוצה, ומותר להתחבק". ראיתי את התריס שיורד על העיניים שלו, בבת אחת. הוא קפא.
״אתה רוצה חיבוק?״
הוא סימן ״לא״ עם הראש.
חיבקתי אותו בכל זאת.
הוא הלך לשחק במחשב. חיבקתי אותו שוב: הרגשתי איך השרירים שלו קפוצים. העיניים שלו רק במסך. ״מיכאל", שאלתי, ״אתה רוצה לדבר על זה רגע? אתה רוצה לבכות?״ הוא שוב סימן ״לא״. הלכתי לעמוד בצד. גם אני עוד לא בכיתי באותו רגע. רק הכאב הלם בי נורא והשרירים שלי היו קפוצים גם כן, כמו מתאגרף שמוטל על הרצפה והיריב שלו ממשיך להכות בו בלי הפסק...
עמוס הגיב בדיוק הפוך ממיכאל: הוא עבר את כל שלבי האבל בדקה. הוא פרץ בבכי תמרורים, נפל על הרצפה. ״לא!״ הוא צעק, ״זה הדוד הכי אהוב עליי. אני הכי אוהב אותו בעולם. לא יכול להיות שהוא מת. אני כל כך שונא את מי שהרג אותו, אני כל כך כועס עליהם. אני אלך עכשיו לצפון ואני אהרוג את כל החיזבאללה בעצמי. ומה יהיה עם סבא וסבתא?״ הוא נעצר פתאום, ״הם ימותו מרוב צער? איך אפשר להשתקם מעצב כזה?״ הוא בכה עוד. ואז קם, ניער עצמו מהבכי, וחזר לשחק כדורגל.
לסימונה, בת ארבע, סיפרנו בדרך החוצה. ״סימונה, איתן דוד שלך נהרג, והוא מת. אנחנו נוסעים להיות עם סבא וסבתא. נעמה תשמור עלייך בינתיים, וסבא יבוא עוד מעט".
״הוא מת?״ היא ביקשה לוודא. אמרנו שכן. ״אפשר לבנות ארמון במגנטים עם נעמה?״.
התלבטנו אם להביא את הילדים ללוויה. אף אחד מהאחים שלי לא הביא את הילדים שלו, אז ויתרנו. בערב החג סימונה שאלה את אדם המון שאלות: איך הוא מת? איפה ירו בו? איך מתים כשיורים בך? קודם קברו אותו ואז הוא מת או שקודם הוא מת? איך הוא נושם בתוך האדמה? למה הרגו אותו? הרגו גם את מי שהרג אותו? הוא בשמיים עם השם?
מיכאל נשאר עם התריס על העיניים. עמוס בכה. עמוס בכה במשך כל היום, נכנס למקלחת לכמה דקות ובכה שם. אדם בכה אחרי שהילדים הלכו לישון.
בסוף היום השני של ראש השנה, אבא שלי ביקש שכל הנכדים יגיעו אליהם הביתה. לשעה, לא יותר. היה לו חשוב שהילדים ישמעו את הסיפור באופן רציף, שלא יפחדו להגיע אל הבית... עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שזה יהיה אפשרי: אמא שלי הייתה מפורקת ביומיים האלה, וגם אנחנו החזקנו בקושי. מנענו מאנשים להגיע לתוך הבית. להכניס לתוך הבכי חבורה רועשת ושמחה של ילדים נראה כמו מעשה של טירוף. אבל בחמש וחצי נכנסו הנכדים לבית, וההורים שלי קמו מתוך האפר והפכו לסבא וסבתא.
מיכאל אמר בקול רועד שהוא זוכר איך איתן לימד אותו לקרוא בתורה, ושהוא היה המורה הכי טוב לקריאה בתורה. זה היה בשנה שעברה, רגע לפני שמחת תורה שהחריב הכל. וזה היה נכון, איתן באמת היה המורה הכי טוב לכל דבר. וכשמיכאל סיפר את זה בקול רועד, כולנו בכינו איתו. חיבקתי אותו ובכיתי, ומיכאל בכה, בפעם הראשונה אחרי שלושה ימים. עמוס יצא מהחצר אל הרחוב לבכות.
אדם חזר עם הילדים לירושלים, ושלושתם מיררו בבכי באוטו. כשנרגעו, סימונה תהתה בקול: ״למה אתם בוכים? זה בגלל שדוד שלנו איתן מת ונהרג בצבא?״ והכל התחיל מחדש.
...ילדים מגיבים למוות כמו מבוגרים. או שאולי זה להפך, האבל גורם לך להרגיש פתאום כמו ילד: פרץ פתאומי של בכי, גלים של צחוק ועצב, מסך שאוטם את הרגשות. עמוס יצא אתמול מהאמבטיה בוכה. חיבקתי אותו ושאלתי מה קרה. ״אתה יודע מה קרה", הוא ענה לי. אני יודע, אהוב שלי.
כָּל הַדְּבָרִים מוּבָנִים לִי
חוּץ מִן הָאַהֲבָה.
(גולדברג)
11.11.24
אדם הגיע אחרי ארוחת החג. אחותו נשארה עם הילדים, והוא בא להביא לי בגדים, מברשת שיניים, את "שמחת עניים" של אלתרמן ו"כל השירים" של לאה גולדברג. הייתי גמור. כל הצחוקים של ארוחת הערב חלפו, ובסלון נשארנו אני ותמר, שבכתה מאוד. אדם דחק בי ללכת להתקלח, והבטיח שבשבעה ישנים טוב. ישנתי על מזרן בחדר של איתן; לא העזתי לישון על המיטה שלו. ישנתי גרוע. בלי לדעת פרטים, חלמתי על הקרב בלבנון והתעוררתי כל הזמן. בסוף קמתי בארבע לפנות בוקר והלכתי לסלון. אבא שלי כבר היה שם.
בשבעה אנשים הרגיעו אותי, זה לא יכאב ככה לנצח. זה הבהיל אותי נורא. הדבר היחיד שיותר מפחיד מזה שהכאב יישאר כמו שהוא, זה שהכאב ידהה ואיתן עדיין יהיה מת. כבר חודש וחצי מאז שאיתן נפל, ואני כל הזמן בודק כמה כואב לי: זה בלתי נסבל כשכואב; זה בלתי נסבל כשכואב פחות.
בין יום כיפור לסוכות היה יום אחד שבו בכלל לא בכיתי, מהבוקר עד הערב. זה היה היום הראשון בלי בכי. היה מפחיד לחשוב שיהיו עוד. כאילו אני מוכן להשלים עם זה, שהוא מת. כאילו הגוף שלי ממהר יותר ממני לשכוח.
ביום שישי בבוקר, שלושה וחצי שבועות אחרי שאיתן נהרג, חטפתי התקף חרדה. עמדתי במטבח והכנתי שקשוקה, ופתאום הרגשתי כאילו אני נופל. לא כולי, כאילו הבפנים שלי נופל, נשאב לתוך תהום ללא תחתית. ידעתי מה קורה בכל רגע, ובכל זאת לא הבנתי את זה. מה קשור התקף חרדה עכשיו? ממה אני מפחד? הרי איתן כבר מת. תייקתי את זה תחת ״דברים מוזרים שאבל עושה לי״, וכתבתי לאחים שלי, שלא יופתעו אם זה קורה גם להם. זאת הייתה חוויה קשה. אבל שמחתי: שמחתי שהגוף שלי מודה שזה אמיתי. "מָה שֶׁקָּרָה - קָרָה בֶּאֱמֶת", כתב ט. כרמי, "מָה שֶׁקָּרָה - קָרָה בֶּאֱמֶת".
מתחילת האבל, אני נאבק בהרגשה שאני מגזים. שאין סיבה שבאמת יכאב לי ככה. שלא היינו כל כך קרובים. שזה בסך הכל אח. שלא ראיתי אותו כמעט בשנה האחרונה, אז כמה באמת הוא כבר יכול להיות חסר לי. שאלמלא היו מספרים לי שהוא נהרג, אולי לא הייתי שם לב בכלל. זה אכזרי וזה לא נכון, אבל זאת המתקפה האוטואימונית שלי על עצמי. אולי זה מין ניסיון ילדותי של תת-המודע שלי שיכאב לי פחות...
חזרנו לחיים מאוד מהר; בהחלטה מודעת. בזינוק: לא לשקוע. לא להישאב לתוך המוות. כבר ביום ראשון בחול המועד עלו בקבוצה המשפחתית תמונות של ההורים שלי בטיול עם הנכדים. לראות את זה עשה אותי מאושר. ביום שני ההורים שלי הצטרפו אלינו. הלכנו בשביל ישראל מקריית יובל ועד עין כרם, היה יפה, והיה נעים, ודיברנו כל הזמן על איתן, ואפילו הספקנו לקדיש של מנחה למבוגרים, ולילדים - גלידה גולדה.
...עזבתי את המשפחה באמצע התפילה כדי להספיק לפגישה עם הפסיכולוגית, ותעיתי בדרך. לא היו לי מים, הבטרייה של הטלפון נגמרה, לא ידעתי מה השעה, והחשיך. עליתי לכיוון קריית יובל, הלכתי בסבך, התקשיתי לנשום. הרגשתי שאני בשחזור של הקרב האחרון של איתן, של החילוץ במעלה ההר. רק שאצלי הכביש למעלה היה הנרייטה סאלד, העלייה הייתה קצרה מאוד, ובכל שלב יכולתי לחזור על עקבותיי ולהגיע לעין כרם. הלכתי ובכיתי נורא. ושוב, בו-זמנית הרגשתי איום ונורא והייתה בזה הקלה - כי הבכי היה אמת: העבודה, הטיול, הגלידה - כל אלו היו העמדת פנים.
חזרנו לחיים מאוד מהר, אבל בעצם לא חזרתי. אני לא ממש עובד, אני לא ממש אבא. אני כועס ואדיש ולא מוצא בשום דבר טעם. המקום היחיד שמתחשק לי להיות בו הוא הר הרצל. עברו עליי כבר הרבה ימים ללא בכי, הפסקתי לספור; הגוף שלי ויתר על המאבק במציאות מהר יותר ממני. מיכאל הולך לבית הספר עם סטיקר של איתן על החולצה, כל יום. עמוס כותב לאיתן הודעות בטלפון. "אבא", הוא אמר לי, "התגעגעתי לאיתן מאוד, אז כתבתי לו הודעה. חירבשתי מספר של עשר ספרות, שזה לא יגיע לאף אחד אחר. כדאי גם לך לנסות את זה אבא, אם אתה מתגעגע. תכתוב לו".
ביום השלושים עלינו לקבר. לקחתי חופש מהעבודה. עמוס עשה צרות בבית הספר. כשאספתי אותו אמרתי לו, "אתה צריך להתאמץ יותר".
הוא התחיל לבכות. "אני מתאמץ הכי הרבה שאני יכול", הוא כעס.
פתאום הבנתי. חיבקתי אותו חזק. "גם אני מתאמץ הכי הרבה שאני יכול", אמרתי לו, "לפעמים זה פשוט לא מספיק, אהוב שלי. אני יודע".
בְּלַיְלָה זֶה שָׁמַעְתִּי אֶת בִּכְיֵךְ בַּכַּר.
רָעוֹת וַחֲנוּקוֹת בָּכִית.
(אלתרמן)
19.11.24
הפסיכולוגית שלי אמרה שאני מפחד שפיספסתי את איתן. שזה הכוח שמניע אותי עכשיו. אנחנו קרובים מאוד, שמונתנו, אבל מכל האחים איתן היה אולי הכי רחוק ממני. בטח בשנים האחרונות. הקרביות, הצבא, מה לי ולזה. קיוויתי שהוא ישתחרר, שהוא ילך לאוניברסיטה, שהוא יתקרב אליי שוב. איתן נולד בתקופה שבה שנאתי את עצמי מאוד: הייתי מריר ובארון, ולא מצאתי מזה מוצא. הוא היה ילד שובב עם פני מלאך ושיער בלונדיני, ואף אחד לא כעס עליו מעולם, חוץ ממני. "איך אפשר לכעוס על הדבר החמוד הזה?" חברים שלי לא הבינו.
כשהוא גדל התרככתי: כשעברתי לגור עם אדם היינו לוקחים אותו ליום כיף בתל-אביב, למסיבות פורים של גוגל, לשבתות של משחקי קלפים והליכה לים, לצניחה חופשית. כשהוא גדל עוד, יכולתי לראות את הבנאדם שבקע מהילד הבלונדי ההוא: כמה אפשר לסמוך עליו. כמה אחריות הוא מרגיש כלפי כולנו. כמו טוב לב יש בו.
כשהוא נהרג התחלתי לכתוב. מהר-מהר, שלא לשכוח כלום. לאסוף כל שביב של סיפור - שלי או של אחרים - אל התיקייה הנכונה, לבנות מזה משהו. מה אפשר לבנות מסיפורים? אולי את ההוכחה שאהבתי אותו. אולי את הנוכחות שלו בחיים שלי. אם לא להמציא אותה יש מאין אז להאיר עליה היטב, לבצר אותה. שלא תברח. כל פרט שאני כותב כאן הוא פרט שיישאר. מה שאשמיט, כמו קצף, יישכח...
לפעמים הקשר משתפר אחרי המוות, אדם אמר לי. לאמא שלו היה קשה עם היציאה שלו מהארון; פעם הם היו קרובים מאוד וזה הרחיק ביניהם. אבל כמה זמן אחרי שמתה נשארו לו בעיקר הזיכרונות הטובים. החופשיות שלה, השובבות שלה, חוסר הנכונות שלה להיכנע למוסכמות. ומשהו מהחותמת שלה נשאר בסיפורים של אדם, בשאיפות שלו כהורה. וכך היא השפיעה גם עליי, מבלי שפגשתי אותה. אבל היא לא באמת שם: היא לא הכירה אותי, היא לא הכירה את הילדים שלנו. היא צליל ישן. היא הד.
מה נשאר? נשאר ההד. אם איתן היה מיתר בלאוטה, איתןשלי הוא צליל שבקע מן המיתר הזה. הצליל שאני שמעתי. הפוסטים שלי הם ניסיון לחקות את הצליל הזה, להעביר אותו הלאה. אבל המיתר פקע; אם איתן היה ממשיך לחיות, אולי הוא היה מתכוונן אחרת. נמוך יותר, גבוה יותר. אנשים אחרים שמעו קולות אחרים.
...אנחנו מספרים הרבה דברים מפעימים על איתן, כי הוא באמת היה איש מאוד מאוד מפעים. אבל הוא היה גם ילד בן 22. הוא היה יכול להיות עוד כל כך הרבה דברים אחרים. ממשיכים, הפוכים. טובים יותר. מרגיזים יותר. אני מביט קדימה ויודע שאני אשתנה. אפילו איתןשלי עוד הולך להשתנות. אבל איתן לא. איתן איננו. נשארה האהבה, כמו מטען בנמל. נשאר כאב, המון כאב, שהוא עדות לאהבה. צליל בודד, מסוף העולם ועד סופו. האהבה היא הדבר היחיד שיישאר.
בשמחת תורה האחרון הכנו שקיות ממתקים לחלק בבית הכנסת לזכר איתן, שאהב ממתקים ואהב לרקוד ואהב את שמחת תורה. אדם נסע עם סימונה לקנות ב"ממתקי דודו" במחנה יהודה, איפה שאיתן קנה מאז גיל חמש, במצטבר, עשרות קילומטרים של נחשי גומי.
נקנה ממתקים שאיתן אהב, אדם הכין את סימונה.
"אפשר לקנות גם ממתקים שאני אוהבת?" היא שאלה.
את יכולה לקחת שקית אחת לעצמך עם דברים שאת רוצה, אדם הבטיח.
"אבל אבא", אמרה סימונה, "אני רוצה לבחור גם ממתקים שאני אוהבת. שיהיה קצת ממתקים שאני אוהבת וקצת שאיתן. שאם אני אמות, שיחשבו קצת עליי גם".
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.
(רחל)
22.11.24
החפצים האישיים של איתן הגיעו אלינו רק אחרי החגים, כחודש אחרי שאיתן נהרג. במקרה הייתי בבית. "טוב שאתה כאן", אמא שלי אמרה, אבל היא התכוונה פשוט - "טוב שיהיה מישהו שיעזור לקצינת הנפגעים לסחוב".
הדברים רוכזו בחמישה ארגזי פלסטיק כחולים, עם רשימת מלאי מדוקדקת שמישהו בצה"ל הכין: בגדים, שעון, פנקס אישי אחד, בוקסר משומש, ראש למכונת גילוח, תשעה מכתבים.
אמא שלי לא רצתה לפתוח אותם מיד. היה ערב, והיא הייתה עייפה. "אני יכולה להשאיר אותם אצלי בינתיים", היא שאלה את הקצינה, "או שאת צריכה בחזרה את הארגזים?"
הם לקחו לך את הבן, מילמלתי. הם יכולים להרשות לעצמם לתת לך חמישה ארגזי פלסטיק.
הטלפון של איתן הגיע אלינו עוד קודם, מיד אחרי השבעה. "כדאי שנחשוב מראש מה הכללים", אדם כתב בקבוצת הווטסאפ, "למה נכנסים ולמה לא".
אדם צדק: הטלפון היה מכתב מאיתן, אבל היו בו גם את כל הדברים שהוא לא רצה לכתוב. וגם דברים אישיים של אנשים אחרים, שהפקידו אותם בידיים שלו, לא בידיים שלנו. הייתה את ההתכתבות שלו עם נעם. מה מתוך זה הוא איתן שלנו, ומה מתוך זה מעבר לגבול?
נעם פתרה לנו את ההתלבטות הזאת: בנדיבות שהפליאה אותי היא העלתה את השיחות ביניהם לתיקייה, ושלחה לאביתר שישתף עם כולנו. היו שם תמונות, סרטי וידיאו, הקלטות. צילומי מסך של שיחות ווטסאפ ומסנג'ר. עדות לאהבה גדולה.
דחיתי את הקריאה שם שוב ושוב, כמו ילד ששומר ממתק אחרון מתחת לכרית. נשארו לי מעט מאוד "מכתבים" מאיתן לצפות להם; קבוצות הווטסאפ הפומביות שפתחנו להעלאת זיכרונות הלכו והשתתקו, וגם זרם התמונות והסיפורים שהגיע לאתר כמעט פסק. נשאר אמנם הרבה שלא ראיתי - מכתבים, מחברות, סיפורים, סרטונים - אבל לא אינסוף: כשאגמור הכל, ייגמר לי איתן.
לא החזקתי מעמד הרבה זמן, אולי שבועיים. היה בוקר והתגעגעתי. התחלתי לעבור על התיקייה בהפסקת קפה בעבודה ומהר מאוד הגעתי לבכי והבנתי שזה לא-מותאם-למשרד. שכדאי לחכות שאגיע הביתה. מצחיק, מה ששבר אותי הייתה התקווה: המון-המון תקווה, תקווה בכמויות מסחריות...
בכיתי כי יכולתי לדמיין את הילד הזה. יכולתי לדמיין קפה של שבת בבוקר עם נעם במטבח של ההורים שלי, ושיחות על זלדה, בזמן שאיתן מנסה להאכיל את התינוק שלהם ולא מתייאש כשהוא יורק את הכל. בראש שלי, איתן היה איש מבוגר רק כמין אפשרות תיאורטית, והחלון שנעם פתחה לי הפך אותה לאפשרות ממשית, צבעונית, מפורטת. ואז היא נלקחה ממני בחטף.
זה בלתי נסבל, לעמוד לבד מול בור, ולשכנע את עצמך שהייתה פה אהבה גדולה. אהבה זה משא לשניים, איך אפשר להחזיק אותה לבד בלי להשתגע. אנחנו מוכרחים עדים. מישהו. שיעמדו מולנו ויגידו - כן, זה היה באמת. אהבתם אותו נורא.
רוני כתבה לי תודה על הנדיבות שלי בכתיבה על איתן ועל האין איתן, אבל בעצמי אני מרגיש אסיר תודה לכל מי שקרא את מה שכתבתי. שהקשבתם, שאתם מקשיבים. תודה.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ
בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד.
וְהַקְּרָעִים.
אֲנִי וְאַתָּה
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם
חוֹף.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
(זלדה)
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
