ברחוב הראשי של קריית שמונה, שדרות תל-חי, שורר חום כבד, מפתיע בהתחשב בעובדה שכבר דצמבר. רק שתיים-שלוש מכוניות חולפות בשדרה. באופן רשמי יש אמנם הסכם הפסקת אש והסדרה, אלא שלתושבים אין עדיין אמון ששקט אמיתי אכן הגיע. העובדה ש-52 הפרות של ההסכם כבר אירעו מאז יום רביעי לא ממש עוזרות לתחושת הביטחון. ברחבי העיר נראים סימני המלחמה, וברחובות רבים רואים מבנים הרוסים. ליד האצטדיון העירוני עדיין עומדות מכוניות שרופות. לנוכח הדלילות בתנועה בכל העיר בולטת התנועה הערה ליד מלון הצפון – שם חיילים רבים עורכים סבב החלפות.
הוריו של לירן סעדיה ז"ל
(צילום: אביהו שפירא)
התושבים היחידים שמגיעים לעיר עושים זאת רק כדי להיפגש עם נציגי מס רכוש ועם קבלנים. הם מתאמים מראש את המפגשים להערכת הנזק לבתיהם ולקבלת הצעות מחיר לשיפוץ, יוצאים מהמלונות בחדרה, נתניה ואילת, ומיד בסיומם נכנסים למכוניות ונוסעים בחזרה למקומות שאליהם פונו עוד באוקטובר 2023.
גם ברחוב דוד שמעוני יש בתים לא מעטים שנפגעו מהטילים שנורו מלבנון. אחד מהם הוא ביתם של מיכל וציון סעדיה, הוריו של חלל צה"ל לירן סעדיה ז"ל. זאת הפעם הראשונה מאז שהחלה המלחמה שהשניים חוזרים לביתם. "אנחנו מתגוררים בבית מלון בנתניה", מספרת מיכל, "הבת שלי, ירדן, כבר עזבה עם הנכדים את המלון ועברה לגור בשכירות בנתניה".
היא סוקרת בצער את הנזק שנגרם לביתה מטיל הנ"ט שפגע בו. "תראה איזה הרס", אומרת מיכל, "עוד מעט יגיע קבלן, ניקח הצעת מחיר ונראה איך מתקדמים. זה עצוב, נורא מה שקרה לנו כאן בעיר". היא מוציאה מהמקפיא הגדול שבמקרר הביתי את הבשרים הרבים שהיו שם יותר משנה. "עזבנו עם כמה שקיות", היא מסבירה, "כל השאר נשכח במקרר. תראה מה אני זורקת פה, איזה כמויות. איזו תקופה קשה ונוראית".
זו טראומה שמתווספת לטראומה קודמת. "הבן שלנו, לירן, נהרג בשנת 2006, במלחמת לבנון השנייה", מספר ציון, "כוח של סיירת אגוז היה בכפר מארון א-ראס ונתקל במחבלי חיזבאללה. כתוצאה מהאש שנפתחה לעברם נהרגו ארבעה מחברי הכוח: רב-סרן בנג'י הילמן, סמל-ראשון נדב באלוה, סמל-ראשון רפנאל מוסקל, ולירן שלנו. חילצו את הכוח שלהם תחת אש ובחיפוי מסוקי קרב".
מיכל מוסיפה: "אחרי המלחמה שבה לירן נהרג היו כמעט 18 שנים של שקט. חשבתי שאחרי המחיר הנורא ששילמנו, החיים כאן יהיו שקטים לעד. זה לא קרה. אני לא ממש יודעת מה יקרה עכשיו. הסדרה, הסכם הפסקת אש, הפרות – מישהו יודע לאן זה הולך בכלל? הבת שלי אמרה לי שעד שבאמת יהיה כאן שקט, היא לא תשוב לעיר עם שלושת הנכדים שלי. וגם לאן אנשים יחזרו? תראה את החורבן שיש כאן. ועכשיו החורף מגיע וזה יהיה גרוע עוד יותר. כל הזמן אנחנו עסוקים כאן בהישרדות. זה כל כך קשה".
ציון מהלך בין ההריסות, משוחח עם קבלנים. מיכל מסבירה לו ולנו שזה עוד החלק הקל, שעכשיו תתחיל הבירוקרטיה מול הגופים השונים שאמורים לתת פיצוי ולעזור, ומי יודע כמה זמן זה ייקח. "אבל זה ביתנו ולכאן נשוב", אומר ציון, "ואנחנו מקווים שבקרוב. להגיע לפה היום זה דבר לא קל עבורנו. זה הבית שבו הבן הגיבור שלי גדל. הוא נהרג בלבנון והטיל שפגע בבית הגיע מלבנון. אנחנו מרגישים עצבות גדולה. זאת מציאות שיכולה להיות רק בישראל. כולי תקווה שהתושבים ישובו לאט-לאט לחבל הארץ המדהים הזה. אנחנו מקווים לימים טובים יותר".
מאילת הרחוקה הגיע אתמול גם הספר עודד מאירוביץ, תושב קריית שמונה. "הייתי עם המשפחה במלון באילת מאז תחילת אוקטובר, והגיע הזמן לשוב לעיר", הוא אומר, "רק פתחתי, לקוחות ראשונים הגיעו להסתפר ומאוד התרגשו. זה כיף גדול. תחושה שחזרנו לחיים. אבל ייקח כמה חודשים טובים עד שכולם ישובו ועסקים יתחילו להתרומם בחזרה, שמסגרות חינוך ייפתחו וכל מה שצריך בעיר נורמלית. חייבים שעד פסח כולם כבר יהיו כאן".
את דודו הרוש, תושב קריית שמונה, אנחנו מוצאים בכניסה לאזור התעשייה הצפוני של העיר. "נכון, יש הסדרה", הוא אומר, "אבל המבחן הגדול באמת יהיה איך נגיב בעתיד לפעולות של חיזבאללה. לא משנה כמה מכות הוא ספג ומה נשאר לו. אסור לנו לוותר על שום אוהל שיוקם ליד הגבול. חייבים לנקוט מההתחלה קו תקיף כמו שהיה במלחמה. אולי אז התושבים יתחילו לשוב אט-אט, ותשקוט הארץ".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.12.24
