לאט-לאט התרגלנו למה שאי-אפשר להתרגל אליו. התרגלנו לידיעה שאי שם בעזה, בתוך המנהרות, גוססים אחים ואחיות שלנו, מורעבים, מעונים, נאנסים, נרצחים, ואילו אנחנו ממשיכם בחיינו כאילו כלום. פה ושם משלמים מס שפתיים, היום כבר אי-אפשר לקבל הזמנה לחתונה או לבר-מצווה מבלי שבשוליה יהיה כתוב "ושכל החטופים ישוחררו, אמן". אבל זהו. התרגלנו.
השבוע אפילו ראיתי פרסום של סופגנייה לחנוכה עם סמל החטופים, ממרציפן צהוב. 16 שקל והסופגנייה הזו שלך. נירמלנו את הבלתי ניתן לנרמול. עשינו זאת כדי שנוכל להמשיך בחיינו. נהגנו כמו אותם אנשים שבמרתף ביתם מתרחשים מעשי זוועה של רצח ואונס ועינויים, והם בקומה למעלה שרועים בנחת מול הטלוויזיה. מדי פעם, כשעולות זעקות המעונים, רצים להגביר את הסאונד, לא לשמוע את המרתף.
התרגלנו לממשלה שבעת מלחמה שמה בראש סדר היום שלה עיקרון אחד שגובר על כל האחרים: לשמור על עצמה שלא תתפרק, ולשמור על ראש הממשלה שלא ילך לכלא
התרגלנו לממשלה שבעת מלחמה שמה בראש סדר היום שלה עיקרון אחד שגובר על כל האחרים: לשמור על עצמה שלא תתפרק, ולשמור על ראש הממשלה שלא ילך לכלא. ראינו את נתניהו משתלח בראשי מערכת הבטחון, ולא נפלנו מהכיסא. התרגלנו שאלה הם פני הדברים, ששרי הממשלה ודובריה יוצאים בחריפות נגד הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון וכל שופטיו, היועמ"שית, הפרקליטות, התקשורת. זה כבר לא מפתיע אותנו לגלות ששר המשפטים הוא אויב עולם המשפט, או ששר התקשורת מחפש איך לשבור את התקשורת ולשנות את המשטר.
התרגלנו שהממשלה מסיתה נגד אזרחיה, נגד התל-אביבים, הקיבוצים, אנשי המועצה להשכלה גבוהה, חברי מועצות התרבות למיניהן, פקידי האוצר, נגיד בנק ישראל. זה נראה לנו טבעי ונורמלי שהממשלה שונאת את אזרחיה. אנחנו אפילו לא מרימים גבה.
התרגלנו שהשר לביטחון לאומי הפך את משטרת ישראל לחבורת הבריונים הפרטית שלו
התרגלנו שהשר לביטחון לאומי הפך את משטרת ישראל לחבורת הבריונים הפרטית שלו. התרגלנו שחבורת משיחיסטים מכשירה את הקרקע להתיישבות יהודית בעזה, ומארגנת משט על ספינות מול חופי הרצועה כדי להראות למתעניינים שהרסנו את המקום עד היסוד, והפכנו שני מיליון איש לפליטים. התרגלנו לכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים, וכשבא שר ביטחון ומנסח הצעה ברוח זו, אנחנו מסתפקים במחאה רפה ועוברים הלאה.
התרגלנו לחיות בלי הצפון והדרום. אנחנו באמצע ועיי חורבות סביבנו. לא שמעתי בסביבתי שום צהלות שמחה כשהוכרז על הפסקת אש בצפון. להפך. העקורים נדרשו לחזור אל בתיהם על הגבול המסוכן כמו אישה מוכה שבית הדין כופה עליה לחזור אל בעלה הסדיסט, למען שלום בית. התרגלנו שארצנו נחרבת לנגד עינינו. בנינו איבדו את התקווה שמשהו עוד ישתנה פה, והם עוזבים את הארץ לחפש מקום אחר, ואולי כבר לא ישובו.
1 צפייה בגלריה
מחאת התצפיתניות בכיכר החטופים
מחאת התצפיתניות בכיכר החטופים
מחאת התצפיתניות בכיכר החטופים
(צילום: מחאת התצפיתניות)
התרגלנו כי איזו ברירה יש לנו? להפגין? משפחות החטופים קורעות את הארץ בזעקתן, ואיש אינו שומע. להפך, מקללים אותן, מכים אותן, הופכים אותן לאויבי האומה. אם לכאב שלהם לא שועים, מי ישמע אותנו? מה נעשה? מרי אזרחי לא אלים? מה זה אומר בכלל?
הייאוש אוכל בנו אבל החיים עצמם נמשכים. השמש שוקעת ולמחרת עולה, עולם כמנהגו, ואנחנו מתרגלים למכות שנוחתות עלינו כמו הצפרדע שחיממו לה את המים בהדרגה. תמיד קשה מאוד לקום ולעזוב מולדת. אנחנו נטועים עמוק מדי בארץ הזו. הורינו עברו שואה, פרעות וייסורים גדולים להגיע לפה, ואנחנו ננטוש? איך נעקור את עצמנו, את ילדינו והורינו, את חברינו, את העבודה, הבית והפרנסה? איך נוותר על השפה? ניקרע מהארץ הזו שאנחנו כל כך אוהבים?
אמנון לויאמנון לוינועה גרייבסקי
אנחנו שורדים כשכבר כמעט אין תקווה. נאחזים בשבריר של אופטימיות שאולי זה יעצור, אולי זה יסתיים, אולי יקום משהו חדש מתוך הסיוט. ובלב חשש גדול: האם נצליח לזהות את הרגע שאחריו אין כבר כל תקווה? מתי זה יקרה? כשיפטרו את היועמ"שית? כשיכריחו נשים להתלבש בצנעה? כשהמלחמה תימשך שנתיים? שלוש? כשיבטלו את הבחירות בגלל מצב חירום? כשיסרבו לקיים פסק דין של בג"ץ?
האם נצליח אז לקפוץ מהמים, רגע לפני שהטמפרטורה תגיע לנקודת הרתיחה?