בתוך עמי אני יושב. גם ליבי מתכווץ ודמי רותח למשמע מנהיגי ציבור שמביעים תמיכה מרומזת בפעולות טרור נפשעות נגד אזרחי ישראל. המלחמה שלנו בטרור ותומכיו צריכה שתהיה נחרצת ומוכרעת עד חורמה. ואולם, אסור לנו לערער בחסות המאבק הצודק בטרור את יסודותיה המקודשים של הדמוקרטיה הישראלית.
התיקון להצעת חוק יסוד הכנסת, שמרחיב את העילות למניעת השתתפות של מועמדים ורשימות בבחירות בשל תמיכה במאבק מזוין – כוונתו רצויה, אך הדרך ליישומו מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית, ופוגעת באחת הזכויות הרגישות והיסודיות ביותר – הזכות לבחור ולהיבחר.
ההצעה להעביר את הסמכות הבלעדית לפסול מועמד בעילות אלו אל הכנסת, באמצעות ועדת הבחירות המורכבת מנציגים פוליטיים של המפלגות השונות, היא פתח מסוכן ומדרון חלקלק.
אסור שההכרעה לגבי מי שיכול להיבחר לכנסת תהיה בלעדית בידי הכנסת, מבלי שיהיה משולב בתהליך ההכרעה גורם שאיננו פוליטי, כדוגמת בית המשפט. בכך, חלילה, נפתחת הדרך להפקרת הדמוקרטיה בידי החלטות פוליטיות. היום זה נעשה בעילה כזו ומחר בעילה אחרת, היום זה מופנה לציבור זה ומחר לציבור אחר.
אין בליבי ספק שהחוק צריך להבחין בין חופש ביטוי לחופש שיסוי, במיוחד כזה המגיע לעיתים עד כדי תמיכה במעשי טרור. אין ספק שאזרח שמסית נגד מדינתו לא צריך לשמש כנציגה ונבחר ציבור בה. ברי לכל, כי אזרח שמשסה לטרור נגד מדינתו איננו רוצה בקיומה של מדינתו ולא ראוי להיות מנהיגה. ואולם, מי שצריך לקבוע מהו שיסוי, ומתי יוכרז שיסוי על חשבון חופש הדיבור וזכויות פוליטיות של אזרח וקבוצה בדמוקרטיה – יהיה פורום שאיננו פוליטי, בהתאם לחוקה הבלתי כתובה של מדינת ישראל.
אני יודע משחר ילדותי שהצהרת היסוד שלנו, מגילת העצמאות, מגדירה את זהותנו כמדינה שאיננה רק דמוקרטית אלא גם ליברלית. ישראל חייבת להישאר מדינה שבה הרוב שומר מכל משמר על זכויות המיעוט, גם אם השקפתו אינה מתאימה לדעותיו
לא פעם גם אני נדהם, ואף לי קשה להכיל תופעות פוליטיות או חברתיות בתוכנו, אך אני יודע משחר ילדותי שהצהרת היסוד שלנו, מגילת העצמאות, מגדירה את זהותנו כמדינה שאיננה רק דמוקרטית אלא גם ליברלית. ישראל חייבת להישאר מדינה שבה הרוב שומר מכל משמר על זכויות המיעוט, גם אם השקפתו אינה מתאימה לדעותיו, ולא פחות מכך, מדינה שבה הרוב שומר על החופש הפוליטי המאפשר התאגדות פוליטית בכל מדינה דמוקרטית.
התיקון לחוק יסוד הכנסת פוגע בעקרונות המקודשים הללו, בכך שהוא מפקיד באופן בלעדי את הכרעות הרוב ביחס למיעוט בידי פורום פוליטי, ומוציא את בית המשפט ממנגנון ההכרעה. באין חוקה לישראל, הדבר מסוכן שבעתיים. במהלך 76 שנות קיומנו כמדינה, הלך ונוצר המשפט המקובל הישראלי בידי גדולי המשפטנים כדוגמת השופטים אולשן, אגרנט, שמגר, לנדוי, ויתקון, אלון, זילברג ועוד, וקבע הלכה למעשה שבאין חוקה – מציב בית המשפט את הגבולות בפני המחוקק. נכון שיש לקבוע בחוק יסוד את גבולות ההתערבות של בית המשפט בתחומי הכנסת ועד כמה יכולה רשות אחת לזלוג לתחומי רשות אחרת. הדבר מחויב המציאות במדינה דמוקרטית מתוקנת, אך עד שייקבעו היחסים המתוקנים בין הרשויות, אסור שנערער את יסודות הדמוקרטיה שלנו באופן מסוכן, ונפגע בזכויות האזרח היסודיות ביותר, כדוגמת הזכות לבחור ולהיבחר.
אפילו בחסות המאבק הצודק בטרור ובתומכיו, אסור לנו לטלטל את ההסדרים העדינים ביותר ביחס לחופש הביטוי של האזרח והחירות לקבוע את שליחיו ונבחריו.
