יום שישי לפני שבוע, האנגר 10 במתחם אקספו בתל-אביב. בחוץ התנופפו שלטים של "עכשיו זמן קיבוץ" ו"הגיע הזמן לבנות מחדש את התקווה", וכל האזור לבש חג. האירוע המיוחד – כנס ההתיישבות של קיבוצי עוטף עזה. את השם המוכר של האזור החליף "הנגב המערבי", לא רק על ידי מארגני האירוע, התנועה הקיבוצית וההסתדרות הציונית, אלא גם על ידי אלפי האנשים שהגיעו לכנס, גברים נשים וטף, שהשתמשו במושג החדש-ישן. בופה עשיר ומכונת קפה בורגנית חיכו לבאים, יחד עם דוכנים מלאים בסחורה חקלאית שאפשר לרכוש הביתה לשבת – משמן זית וריבות ועד ליינות ואפילו תכשיטים.
קשה להאמין שהתורים הארוכים והנלהבים הם בשביל להצטרף להתיישבות בקיבוצים שרק לפני קצת יותר משנה עברו את אחד האירועים הקשים והמדממים בתולדות המדינה. אבל כאן ציונות היא לא מילה גסה, אלא מושג שעשה רטרו מרהיב. בשיחות עם האנשים שממתינים בסבלנות ומקשיבים בשקיקה לרכזי הקיבוצים שמציגים להם את המקום עולות בטבעיות מילים שנראה היה שכבר עברו מהעולם, כמו “להפריח”, “ליישב את הנקודה”, “חברת מופת” ועוד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"כשפתחנו את הקמפיין לקראת הכנס, אמרנו שאם יירשמו אלף מתעניינים – אשרינו, זה יהיה מעל ומעבר", סיפר אלעד אורמיאן, רכז משימות והתיישבות של התנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ נערן שבבקעה ובמקור מיטבתה. "עצרנו בסוף את ההרשמה אחרי שמונה ימים ו-2,300 משתתפים. הקיבוצים צריכים מאות אנשים, לא יותר, ואנחנו לא רוצים לאכזב אנשים".
איך אתה מסביר את ההתעניינות?
"מישהו שגר בתל-אביב הגיע לפה ודיבר איתי. הוא אמר לי, 'או שאני לוקח על עצמי משימה של שיקום ותקומה או שאני יורד מהארץ'. אנשים אומרים, הייתי בקפלן וכעסתי והתייאשתי, ושוב פיטרו לי את שר הביטחון. יש הבנה שצריך לבנות תקומה, לא לחכות. ההפך מייאוש זו עשייה ואנחנו עונים על הצמא של הציבור לעשות משהו משמעותי. קיבוצים עבורם זאת חברה דמוקרטית וסולידרית עם ערבות הדדית – ישראל שהם רוצים לראות, חברת המופת שהובטחה לנו. כשהקיבוצים החלו לחשוב על חזרה וצמיחה כחלק מהשיקום, הזמנו אותם להיעזר בנו. במקום שכל קיבוץ ישווק, יפרסם ויחפש אנשים, אנחנו נכנסנו לאירוע ותיכללנו את המשימה".
למרות הכאב והאובדן הגדול, כל הקיבוצים בעוטף עזה מתכננים לחזור. “שליש מהקיבוצים כבר חזרו, שליש יחזרו בקיץ הקרוב ולשליש, הקיבוצים שנפגעו בצורה קשה יותר, זה ייקח עוד שנתיים-שלוש. צריך לפרק שם מבנים ובתים, להכין תוכניות חדשות ולבנות”, הסביר אורמיאן.
"אנחנו דוחקים בהם בעדינות לתת לנו מפרט – כמה אנשים הם רוצים ואיזה סטטוס משפחתי ומקצועי הם מעדיפים. יש קיבוצים שהיה להם יותר קל לענות, ויש קיבוצים שייקח להם עוד זמן לברר את זה. בינתיים הכנס הזה הוא כמו 'חתונמי'. כל מתעניין ממלא פרטים על עצמו ומסמן שניים-שלושה קיבוצים. אנחנו נעשה את השידוך – נתקשר לאנשים, נגיד להם שהקיבוץ מתעניין בפרופיל שלהם ו'בואו תצאו לדייט'. מפה, יתחיל תהליך של בחינה הדדית שנקווה שתסתיים בהצלחה".
משפחת יעקב, ליאור (41), ענת (42) ודניאל (3), מגיעים אל הכנס מקריית-גת, התינוק עמית בן השנה נשאר בבית. ליאור, מהנדס מכונות במקצועו, מסויג יותר לגבי המעבר לנגב המערבי. אשתו ענת, מנהלת פרויקטים בתחום משאבי האנוש, מושכת בכל הכוח. "היינו אמורים לעבור מגבעתיים לקיבוץ כרמיה חודשיים אחרי 7 באוקטובר. רצינו קיבוץ שקרוב למשפחות שלנו שגרות באופקים ובקריית-גת. כבר היה לנו בית בקיבוץ ומסגרת לדניאל, אבל המלחמה שינתה לנו את התוכניות. באפריל עברנו לתחנת הביניים, קריית-גת, ואמרנו נראה מה קורה ואיך העוטף מתאושש".
הרצון לעבור לא התערער בעקבות 7 באוקטובר?
ענת: "אני לרגע לא גנזתי את הרעיון".
ליאור: "לי כרגע זה מוקדם מדי ומפחיד מדי. ביקרנו חברים בכרמיה ובכל רגע היו בומים ויש צבא בכל מקום. אני לא רוצה שהילדים יגדלו ככה, אני רוצה שנחכה עד שהמלחמה תסתיים".
ענת משיבה במהירות: "גם בגבעתיים רצנו למקלט".
אז תחכו או שתעברו?
ליאור: "אני איתה. אם אני לא אלך איתה לא יהיה שלום בית. מה שכן, אני לא רואה אותנו מגיעים לניר עוז, חולית או כיסופים. זה קשה מדי, גם רגשית".
ענת: "כנראה לא נהיה קו ראשון לעזה, אלא באזור קצת יותר מרוחק. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק איפה, בשביל זה הגענו לכנס, כדי לשמוע ולברר. אני חושבת שתהיה תקופה ארוכה של שקט בנגב המערבי – המדינה תפנה משאבים ואנשים יבואו להפריח מחדש את האזור. זו הזדמנות טובה להיות חלק מההתעוררות הזאת".
למרות האופטימיות של ענת, ליאור עדיין נשמע מסויג וממהר להבהיר: "הירדמות קטנה מצד הממשלה ונחתוך".
לורן סיזה (55) מתהלך בהתלהבות עם ז’קט אלגנטי בכנס. הוא עלה לארץ מבלגיה לפני 35 שנה, וכיום סטודנט לתקשורת ועוסק בהסברה ברשתות הזרות. לפה הוא הגיע יחד עם אשתו פאני וולף (45), רק חמש שנים בארץ, רואת חשבון שעובדת עם חברות בצרפת. הם גרים בחולון וקצת חריגים בנוף – שניהם מעט מבוגרים יותר, נשואים בפרק ב’, עם פעוט בן שלוש וילדים בוגרים מנישואים קודמים. לורן הוא זה שיזם ומתניע את המעבר דרומה, פאני עוד מהוססת.
"ב-7 באוקטובר גיליתי מחדש את עוטף עזה", סיפר לורן. "הייתי מובטל בהתחלה ונסעתי לעזור. התנדבתי במרכז הלוגיסטי של התנועה הקיבוצית בבית קמה ועם 'אחים לנשק'. כשחזרתי, אמרתי לפאני שגיליתי ישראל כמו של פעם, הרגשתי שחזרתי במנהרת הזמן. ראיתי קהילתיות, סולידריות, אנשים בלי פוזות שעושים מה שצריך בשביל אחרים, תורמים ומקריבים מעצמם. ראיתי גם כמה הדרום יפה".
פאני: "הוא אמר לי שהאנשים בדרום טובים, שהוא הרגיש שמצא בית. אנחנו לבד בישראל, המשפחות שלנו בבלגיה ובצרפת, זה יעזור שתהיה קהילה סביבנו ושיהיה חינוך טוב לילד. אני באה בעיקר לשמוע, אני לא מאה אחוז משוכנעת שנעבור".
לורן: "אני מאה אחוז סגור. בניגוד למשוגעים שמנהלים אותנו, אני לא רוצה לשבת בעזה ולשים להם אצבע בעין. תשובה ציונית הולמת זה לשלש את העוטף, להתיישב שם ולחזק אותו. לבנות מחדש את כל מה שנשרף. מה שיקבע זו הקהילה, לא הקרבה הגיאוגרפית לעזה. אני לא מפחד, כי אחרי 7 באוקטובר, אנחנו יודעים למה הם מסוגלים ויכולים להתכונן. פאני ואני מסכימים רעיונית שחשוב לשבת שם, אנחנו חלוקים בפרקטיקה, אבל אני אשכנע אותה".
מה ההורים שלכם חושבים על כך שהבית הבא שלכם יהיה בקיבוץ בעוטף?
פאני: "ההורים שלי הגיעו לבקר אותנו ובאו יחד לכנס".
לורן: "הם סומכים עלינו, אנחנו מספיק גדולים כדי להחליט בשביל עצמנו".
אצל שלו (33) ודורין (34) דהן ממודיעין אין צד שרוצה וצד שנגרר לאירוע. הוא מהנדס מכונות ומתנדב במג"ב והיא עוסקת בפיתוח ארגוני, ושניהם בשלים למעבר. "כשאני ודורין הכרנו, דיברנו מההתחלה שאנחנו רוצים לגור במקום עם חיי קהילה – בקיבוץ או במושב", סיפר שלו. "התחלנו לבדוק אופציות בעוטף עוד לפני 7 באוקטובר. חשבנו על נחל עוז, כפר עזה וזיקים".
דורין: "שלו היה בגולני וכל הזמן דיבר על כיסופים, הקיבוץ שצמוד למוצב שבו הוא שירת. כשהתחלנו לבדוק אופציות פרצה המלחמה. אחרי 7 באוקטובר היינו בהלם ועשינו פאוזה על החיפושים. בכל זאת, העוטף הופקר וגם לא ידענו מה יהיה – אם האזורים האלה יהיו בשליטה צבאית או אזרחית. כשדברים התחילו להתבהר התחלנו לבדוק מחדש, החלום הציוני חזר בפול-פאוור.
"דווקא מתוך זה שחטפנו בום רציני הבנו שזאת המדינה שלנו ואם אנחנו לא נתיישב במקומות האלה הם יחדלו מלהתקיים. זה חבל ארץ מהמם עם אנשים מדהימים, כל אחד חולם שאנשי העוטף יהיו השכנים שלו. אני רוצה להקים משפחה ולהיות חלק מהקהילה הזאת, ושהילדים שלי יקבלו ערכים שכבר לא קיימים במקומות אחרים בארץ".
אילו קיבוצים מעניינים אתכם?
שלו: "נחל עוז, רוחמה וניר עם. גם כפר עזה ומפלסים באים בחשבון. אנחנו לא רוצים להתרחק מדי מהמשפחה, שזו תהיה נסיעה של עד שעה וחצי. שעתיים וחצי זה כבר יותר מדי".
אין חשש?
שלו: "אנחנו לא נרתעים. בשומר החומות היה מפחיד גם במרכז הארץ. נכון שזה לא באותו קנה מידה, אבל אני מניח שעכשיו יהיו כוחות צבא שיגנו על היישובים האלה מעבר לכיתות הכוננות. אני סומך בעיניים עצומות על האנשים שגרים במקומות האלה שהם לא ייתנו לזה לקרות שוב".
דורין: "דווקא מהמשבר הזה נהיה חזקים יותר. נשמור, נגן ונצמח ממנו. זה המקום היחיד שאני מגיעה אליו ומרגישה שהגעתי הביתה".
אם זה היה תלוי ביאיר (27) ושירה (23) אנגלר, מהיישוב אלעזר שבגוש עציון, הם כבר היו מגיעים עם פקלאות ופורקים אותם באחד הקיבוצים מיד אחרי הכנס. היא מורה לתנ"ך ומחנכת בתיכון, הוא מורה לפסנתר וסטודנט שנה רביעית להנדסת חשמל ומחשבים, שהשיל את כל עיסוקיו האזרחיים בשנה ומשהו האחרונה לטובת 300 ימי מילואים כמ"פ בגדוד מילואים של גבעתי. רק לפני שבועיים הוא יצא בפעם האחרונה מעזה.
החלום לעבור לקיבוצים התמזג עם ערכים נוספים של השניים. "תמיד חלמנו לגור ביישוב מעורב", סיפרה שירה. "במעבר החד מהימים המפולגים של הרפורמה המשפטית לאחדות ולחיבורים ש-7 באוקטובר הביא איתו, ההבנה הזאת התחזקה עוד יותר. הדרך היחידה להתקיים במדינה הזו היא לחיות יחד, זה צו השעה".
אתם יודעים איפה אתם רוצים לגור?
שירה: "לא משנה לנו. נבוא למי שיפתח לנו את הדלת".
יאיר: "ואת הלב".
שירה: "אנחנו לא רוצים להיכנס לקהילה דתית או מעורבת, כמו סעד ועלומים או כרם שלם. המטרה שלנו היא להיות חלוצים בקיבוץ חילוני".
אם זה יקרה אתם תהיה בין הדתיים הבודדים בקיבוץ, שלא לומר היחידים.
יאיר: "אנשים מפחדים מהדתה, אבל זו ממש לא המטרה שלנו. אנחנו יודעים שזה מורכב לגור במקום חילוני, ואין לנו תשובה לכל, אבל מאמינים שזה פתיר. אנחנו לא רוצים לשכנע ולשנות אנשים להיות כמונו, לא מבחינה פוליטית ולא דתית. התשובה הכי טובה לטרור זה לחיות ביחד, להתאחד ולחזק את עוטף ישראל. האויבים שלנו ראו את הפילוג ואת הריחוק אחד מהשני ובאו להשמיד אותנו. בסוף אנחנו אחים ועם גורל משותף".
שירה: "הודענו למארגני הכנס שאנחנו דתיים, שלא יהיו בשוק. המודל של כרם שלום הוכיח שאפשר לעשות את זה ובגדול. מישהי אחת עם שרימפסים במקרר והשנייה מצביעה למפלגת נעם – והילדים חברים ומשחקים ביחד. אורח חיים אחר זו לא סיבה לחיות בנפרד. אם הם יהיו מוכנים נביא עוד חברים, אבל, כמובן, זה לא תנאי מבחינתנו".
מה המשפחות שלכם חושבות על המהלך?
שירה: "הם עפים על זה. עובר להם בראש העניין הביטחוני, אבל בהקשר של לחיות עם עם ישראל הם הכי תומכים".
יאיר ושירה מגוש עציון: "אנחנו לא רוצים להיכנס לקהילה דתית או מעורבת, המטרה שלנו היא להיות חלוצים בקיבוץ חילוני. התשובה הכי טובה לטרור זה לחיות ביחד"
ההעדפה הראשונה של השניים היא לעבור לגור בניר עוז, "אני רוצה להיות פעיל בקיבוץ ולתרום גם מהבחינה הביטחונית. יש לי כל מיני רעיונות איך לשמור על הביטחון", אמר יאיר. הם גם מודעים לפערים בינם לבין שאר חברי הקיבוץ בסוגיית החטופים. "כולנו מאוד רוצים להחזיר אותם, אין יום שאנחנו לא חושבים עליהם. סיכנו את החיים שלנו בשביל זה. המחלוקת היא על הדרך. בתור אחד שהיה בשטח, יש עוד הרבה מה לעשות בכל מה שקשור להגברת הלחץ הצבאי. אנחנו מוגבלים, אבל אם היו נותנים לנו אני מאמין שהחטופים כבר היו בידיים שלהם. הידיעה שמחכה להם בעתיד עסקה משתלמת מחזיקה את ארגוני הטרור".
שירה: "לאור ההיסטוריה שהייתה, עסקת שליט ועסקאות אחרות, שארגוני הטרור קיבלו כל מה שרצו, הם הבינו שמשתלם להם לחטוף. אם ניתן להם תשובה אחרת, שתכאב להם, כמו להרחיב את ההתיישבות, לא תהיה להם מוטיבציה לעשות את זה שוב".
לא בטוח שהשכנים החדשים יאהבו את התשובות האלה.
שירה: "אני חברה בקבוצת ווטסאפ 'מיו"ש לנגב המערבי', ויש שם שיח מאוד מכבד בינינו לבין אנשי העוטף, יש גם מפגשים משותפים. יאיר ואני הגענו למעגלי שיח של דתיים וחילונים בכיכר החטופים".
יאיר: "אני יודע שאלו מקומות רגישים, ואני לא איכנס איתם למקומות האלה".
דיברתם כבר עם רכזי הקליטה? יש פתיחות לקלוט אתכם?
שירה: "מישהי אמרה לנו 'לכו לכרם שלום, אין מה לדבר על מקומות אחרים'. רכז מקיבוץ אחר אמר לנו 'אם אתם רוצים להגיע לקיבוץ ששילם כאלה מחירים, מי אנחנו שנשלול?' זה יהיה מורכב, אבל צריך לראות איך עושים את זה".
נעם (47) וטניה (43) ליבטר, הורים לשתי בנות (16 ו-11), הגיעו אל הכנס מהדרום, מאשקלון. נעם שף ומנהל חדר האוכל בקיבוץ ניצנים וטניה מהנדסת תוכנה. אל מול החששות הביטחוניים, לטניה יש כבר תוכנית סדורה איך תשמור על חיי יקיריה אם תהיה שוב פלישה כמו 7 באוקטובר. "אני כבר יודעת איך הממ"ד ייראה, איפה הוא ימוקם בבית, איזה פק"ל יהיה בו ואיך נתמגן".
איך?
"יהיו בממ"ד שירותים ומקלחת ומערכת אוורור חיצונית ונפרדת משאר הבית, כדי שלא ישרפו אותנו ולא יחנקו אותנו בתוכו. זה ממ"ד שנוכל להיות בו יומיים-שלושה".
לא אמרת לעצמך שאם זה התכנון אולי כדי לחשוב שוב על המעבר?
"אחרי 7 באוקטובר עלו אצלי שאלות של מי אני ומה הזהות שלי. בא לי לעשות משהו עם משמעות. ניסיתי לשכנע את נעם שנעבור לניר עוז, אבל הוא אמר לי שזה קיצוני מדי".
נעם: "זה הארד קור. עוד אין לנו מקום ספציפי, אבל אני מעדיף לגור קצת יותר פנימה מהגבול עם עזה, במגן או בארי, אם יקבלו אותנו".
7 צפייה בגלריה
נעם וטניה ליבטר. "ניסיתי לשכנע אותו לעבור לניר עוז, אבל הוא אמר שזה קיצוני מדי"
(צילום: שאול גולן)
זה מעבר חד, מאשקלון לקיבוץ.
נעם: "אני בן קיבוץ ניצנים. גרנו שם עד לפני שש שנים, שתי הבנות שלנו חונכו במערכת החינוך הקיבוצית".
טניה: "לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות בית בקיבוץ, אז גרנו בשכירות בצריף. קנינו דירה באשקלון בשכונה טובה, אבל החוויה שלנו שם לא טובה. יש שם תרבות בריונית, המון פשע".
נעם: "חניתי בחניית הבית, הבת הקטנה שלי הייתי איתי באוטו, כשמישהו הגיע עם אקדח ואיים על אחד השכנים. כל הילדים ששיחקו למטה התחילו לברוח. יש שכן אחר שבודק בכל בוקר מתחת לאוטו. בגלל זה אנחנו פה, רואים סביבנו בכנס אנשים שיותר דומים לנו בהווי".
אין שום חשש להתיישב קרוב לעזה?
טניה: "אני לא מפחדת. אולי אני חיה בסרט, אבל אני חושבת שילמדו ויפיקו לקחים ממה שקרה. כל העיניים יהיו עכשיו על העוטף, לא תהיה שוב הזנחה ביטחונית לפחות בחמש-שש-עשר השנים הקרובות. נצטרך לחשוב טוב אם אנחנו רוצים לגור בקהילה שמשתקמת. זה גם לבנות ולטפח מקום שנהרס, אבל גם הקושי המנטלי של להתרומם ממה שקרה".
נעם: "בניר עוז הכל הרוס והנפש מצולקת, אחד מכל ארבעה נרצח או נחטף. קיבוץ בארי, לעומת זאת, הוא קיבוץ גדול עם הרבה משאבים וכסף ויכול לשקם את עצמו".
בין מאות המשפחות שגדשו את המתחם מסתובב גם ניר מצגר, מנהל הצמיחה הדמוגרפית של קיבוץ ניר עוז - עוד לפני המלחמה וגם אחריה. אמו תמי שוחררה בעסקת החטופים הראשונה ואביו יורם נהרג בשבי וגופתו הושבה ארצה. את הכנס הוא החל בגרון חנוק, אבל מהר מאוד הוא הדביק את הנוכחים בהתלהבות. "די מהר היה לי ברור שאחזור לניר עוז, זה הבית שלי, אין לי בית אחר ואני לא שש לחפש כזה", סיפר. "חלק מהשיקום שלי זה להיות בעשייה בקיבוץ, גם אמא שלי רוצה לחזור".
זה רלוונטי להציע לאנשים לבוא לקיבוץ כשבתרחיש האופטימי אתם חוזרים רק עוד שנתיים?
"החלטנו שאנחנו לא רוצים לבזבז את השנתיים האלה בלחכות, אלא בלהכין את עצמנו לחזרה. חלק מזה, זה למצוא את מי שרוצה לבוא לחיות בניר עוז ולהשתלב בקהילה. אנחנו לא רוצים לפספס את הגל של האנשים שרוצים להעתיק את חייהם לנגב המערבי. זה זמן שבו מי שמעוניין יכיר, יעבור תהליך בירור אם זה מתאים לו ואם מתאים לקיבוץ. זה לא פשוט לחיות בקהילה, בטח בקהילה קטנה. חוץ מזה, אנחנו מתכוונים ליצור קבוצת חלוץ, חלקם אנשים מתוך הקהילה שכבר רוצים לחזור וחלקם אנשים שרוצים להצטרף. הגרעין הזה יאייש את הנקודה בתהליך הבנייה מחדש של הקיבוץ. צריך לעבוד ולבנות פה וצריך שהמקום יישאר חי".
יש התעניינות? אני מניחה שלא פשוט לאנשים לרצות לגור במקום שעבר טבח כל כך קשה.
"עמדתי בחוץ יותר משעה ושוחחתי עם אנשים. אנשים כבר הספיקו לסמס לי כדי לוודא שהם רשומים אצלי, צעירים ומבוגרים כאחד. אנחנו הקיבוץ שחטף הכי קשה ויש פה סיפור שיישאר איתנו לתמיד. זה לא שבוקר אחד כולם יקומו כאילו לא קרה שום דבר, זה משהו שיהיה חלק מהמורשת של הקיבוץ. יהיה צריך להתחבר לסיפור הזה גם ברמה הרגשית וגם ברמה הפרקטית, של מסורות יום הזיכרון שנבנה".
מי הייתם רוצים שיצטרף?
"אין לנו טייפקאסט מאוד הדוק. אנחנו מחפשים גיוון אנושי, גם כאלה שירצו לעסוק בחקלאות ובענפים המסורתיים של הקיבוץ וגם בעלי מקצועות חופשיים. השאיפה היא להכפיל את הקיבוץ ממה שהוא היה ב-6 באוקטובר, אנחנו רוצים קיבוץ גדול".
דיברו איתך זוג צעיר דתי שרוצים להצטרף לניר עוז, מה חשבת על זה?
"מאוד התרגשתי. אישית, הייתי רוצה שנפתח את הקיבוץ גם למגזרים שפעם נראו לנו מהצד השני של המתרס, בלי לשנות את מרקם החיים של הקיבוץ. זאת אחת ההשפעות של 7 באוקטובר, ההבנה שצריך להתקרב יותר. אבל זו סוגיה שהחברים צריכים לדון בה ולהחליט".
הכנס נערך בזמן שאנשי הקיבוצים עצמם עדיין לא יודעים מי מהם יחזור לקיבוץ ומי לא. "כל יום התשובה משתנה. רוב הקהילה נמצאת בכרמי גת, ביחד, אבל אנשים עוד מתלבטים", סיפר מצגר. "הם לא הפסיקו לראות את הקיבוץ כבית, אבל להרבה מהם מאוד-מאוד קשה הרעיון של לחזור לפה, לגדל ילדים ולהרגיש בטוחים".
למרות התשובה המסויגת, אורמיאן רואה בזה דווקא התקדמות ופתח חיובי. "ב-8 באוקטובר אף אחד בניר עוז לא אמר שהוא חוזר. האמירות היו 'אנחנו לא חוזרים לגור במחנה השמדה'. היום הם כבר אחרי החלטה שחוזרים לאותה נקודה. הציונות עומדת על שתי רגליים – רגל אחת זה לבנות מדינה ולהביא אליה יהודים מכל העולם, את זה אנחנו עושים טוב. הרגל השנייה, ליצור מדינה שטובה ומיטיבה לאזרחים, התערערה מאוד. השיקום של הרגל הזאת מתחיל מבנייה מחדש של הנגב המערבי".
