התמונה הגיאופוליטית הנוכחית בהירה ונוחה לאין שיעור מזו שקדמה ל-7 באוקטובר: מוטטנו את חיזבאללה, "ארגון הטרור החמוש בעולם"; הבסנו את חמאס שבנה את "המבצר התת-קרקעי המתוחכם בעולם", וגם האימפריה האיראנית הוכתה באופן משמעותי.
ישראל הוכיחה את עוצמתה, נחישותה ותחכומה והשיגה את הדבר המרכזי החשוב לביטחונה הלאומי: חידוש ושדרוג כוח ההרתעה כלפי הסביבה מבקשת נפשנו. העובדה שישראל הקטנה חזקה מכל אויביה יחדיו, נצרבה היטב בכל המרחב, מאיראן ועד תימן. יאים לכך דבריו של אדריאנוס קיסר רומא לרבי יהושע: "גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים" (מדרש תנחומא, תולדות).
אין לדבר על "ניצחון מוחלט" בעולם האמיתי, שהרי המציאות במזרח התיכון לא יציבה, ואיראן עדיין זוממת להתגרען. וכמובן, אין ניצחון כל עוד החטופים לא נפדו משביים, ותושבי הצפון אינם בטוחים בבתיהם
אין לדבר על "ניצחון מוחלט" בעולם האמיתי, שהרי המציאות במזרח התיכון לא יציבה, ואיראן עדיין זוממת להתגרען. וכמובן, אין ניצחון כל עוד החטופים לא נפדו משביים, ותושבי הצפון אינם בטוחים בבתיהם. במובן העמוק – כולנו חטופים. כולנו מפונים. אך מנקודת הראות של ההרתעה האזורית – ישראל חזרה לגדולתה בזכות ההקרבה של הדור הצעיר של העשור השמיני לריבונות.
אינני יודע אם יש אמת בטענות שנשמעו בעבר כי יצחק רבין חתם על הסכם אוסלו ואריאל שרון יזם את ההתנתקות מתוך חששם לגבי יכולת העמידה של הציבור הישראלי ויכולת הגיוס של התעצומות שיידרשו במקרה של מלחמה כוללת. במלחמת חרבות ברזל הוכחנו לא רק לסביבה העוינת, אלא גם לעצמנו, שאנחנו לא רק אומת הייטק ועם ספר; אלא גם עם של לוחמים עזי נפש.
הישראליות הנוטה לאינדיבידואליות, שהייתה עטופה צלופן נהנתני מרשרש, חבשה לראשה את הקסדה, ושחזרה את תעצומות תש"ח. חמאס העז לבדוק אותנו – והחריב את ביתו. נסראללה הביט אל המעטפת הישראלית, והחמיץ את הליבה. על כך שילם בחייו.
אבל בכל אלה לא די. ביצור הבית הלאומי כלפי חוץ, שהושג, חייב להיות מלווה בביצור הבית הלאומי גם כלפי פנים, שטרם הושג. כל מי שחי כאן חש את החמיצות, שלא לומר התרעלה, שביחסים שבין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. הלבה שרתחה במרחב הציבורי בישראל בשנת 2023 וחרכה את יסודות ברית הגורל בין הישראלים, אמנם נכבשה תחתיה על-ידי מלחמת חרבות ברזל בשנת 2024, אך היא עלולה לשוב ולגלוש בשנת 2025.
שוב מבקש רוב קטן בכנסת לערער את יסודות ההסכמה החברתית בישראל. היצירתיות חוגגת: פגיעה בתקשורת (הפרטת השידור הציבורי), בחופש הפוליטי (הרחבת העילות לפסילות מועמדים ורשימות לכנסת), בשלטון החוק (צפצוף מתמשך על הפרשנית המוסמכת של החוק – היועמ”שית); פגיעה במוסדות השלטון (מניעת בחירת נשיא לבית המשפט העליון), ועוד ועוד.
ברור שהצעות אלו שנויות במחלוקת. האם יש לגיטימיות לממשלה, שסקרים מלמדים שלפחות שני שלישים מהציבור אינו נותן בה אמון, לנקוט במהלכים כה משמעותיים, שיש הרואים בהם חתירה תחת מושכלות היסוד הדמוקרטיים? אם זו האג'נדה, האם אין מקום לאפשר לציבור ללכת לבחירות כדי לתמוך בה או להתנגד לה?
הנהגת המדינה חייבת להבין שאחריותה הכוללת, המיידית והראשונית, היא לאפשר לחברה הישראלית להשתקם יחדיו
הנהגת המדינה חייבת להבין שאחריותה הכוללת, המיידית והראשונית, היא לאפשר לחברה הישראלית להשתקם יחדיו. שיקום חברתי אין משמעו רק הפניית תקציבים – הכרחית כשלעצמה – למי שנפגעו, אלא גם, ובעיקר, יצירת אווירה של שותפות אמת לגיבוש מחודש של ברית הגורל בינינו כלל הישראלים.
כשם שהילדים שלנו ידעו להגיש לנו את הניצחון על אויבינו בשדה הקרב, עלינו, כלל החברה האזרחית בישראל, להגיש להם את ההשלמה בינינו לבין עצמנו בשדה החברתי. כך נבצר את הבית הלאומי.
הכותב הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' אמריטוס למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
