במוצאי שבת, בעצרת בכיכר החטופים, עלו לבמה שתי נערות שמעדיפות בדרך כלל להישאר מחוץ לאור הזרקורים, אבל הרגישו שהן לא יכולות יותר לשתוק. "סיפרתי לאמילי שאני מדבר בכיכר ושאלתי אותה אם היא רוצה גם", מספר טום הנד, אביה של אמילי. "היא אמרה שלא, אבל כשחיכינו מאחורי הקלעים היא פתאום אמרה לי 'אוקיי, אני רוצה לדבר'".
העוצמות שיצאו באותו ערב מאמילי (10) ומחברתה הילה רותם שושני (14), שנחטפו יחד עם רעיה, אמה של הילה, הן אותן עוצמות שבזכותן שרדו 50 ימים ולילות בשבי. "היא ראתה אותי מתאמן על הנאום שלי והנחיתי שהיא תגיד בסיום bring them home או משהו בסגנון", ממשיך טום, "אבל היא ביקשה דף ועט וכתבה לעצמה נאום חמש דקות לפני שעלינו לבמה, וזה היה פשוט מעולה".
"הילה התבגרה מאוד", מספרת רעיה שנה אחרי ששוחררו בעסקה. "היא עברה קשיים והתחשלה קצת, אבל במקביל עלו תחושות אחרות. קשה לה לישון בלילה, היא פחות שמחה מפעם. אנחנו כל הזמן חושבות על מה שקורה, ויוצא לנו הרבה לחשוב על נועה (ארגמני) ואיתי (סבירסקי ז"ל) שהשארנו מאחור. כל רעש מקפיץ אותנו. יצאנו משם שרוטות קצת".
גם שגרת החיים של אמילי וטום השתנתה. "בבארי היינו קמים מוקדם בבוקר והייתי לוקח אותה לאוטובוס לבית הספר", מספר טום. "עכשיו בחצרים היא עולה על האופניים ונוסעת לה. היא עצמאית מאוד. תמיד הייתה. לא גידלתי אף אחד מהילדים שלי בצמר גפן, ולאמילי יש אופי חזק. אולי בגלל זה היא הצליחה לחזור משם ככה. אבל עדיין – אמילי בת עשר, והיא לא תלך לישון במיטה שלה לבד.
"עד לפני שלושה חודשים חיינו במלון, עם שתי מיטות יחיד האחת מול השנייה. עכשיו היא נרדמת איתי במיטה. לאחרונה חשבתי על זה שאולי היא לא רוצה לישון בחדר שלה כי זה הממ"ד, והיא נחטפה מממ"ד. היא מעדיפה לישון אפילו בסלון. גם אם היא צריכה להתקלח, היא תעדיף לעשות את זה במקלחת הפחות נוחה שנמצאת קרוב לסלון, כשהיא יודעת שאני מעבר לקיר. במהלך היום היא מסתובבת בין בית הספר לכלבייה לפעילויות של הקיבוץ. היא אף פעם לא לבד".
אמילי והילה השתחררו לפני רעיה, ולא ידעו מתי היא תשוב. "הילה הגיעה לפנות בוקר ביום ההולדת שלה. בשבי תכננו לעשות לה יום הולדת, ואז היא חזרה הביתה ואני לא. השנה עשינו לה תיקון קטן. הכנתי לה את העוגה שדיברנו עליה אז. אבל שום דבר לא מרגיש חגיגה, לא באמת בא לך לשמוח. את רק חושבת על שם ועל מי שעדיין שם. כל יום היינו מקבלות בקבוק מים קטן לכל היום. עכשיו כשאני לוקחת מים התמונה הזאת עולה לי. האם זה יספיק לי? כשאני אוכלת יש לי תחושה של פריבילגיה. מה יש להם לאכול?
"כשנפרדתי מאיתי קבענו שנעשה פגישת מחזור בארץ, האמנו שיהיו עוד סבבים, אבל ראינו שהעניינים לא הולכים לכיוון שחשבנו. כשנועה חזרה חזר לנו קצת האוויר, אבל עד שכולם יחזרו לא נוכל באמת לנשום. קשה לנו לצאת מהבית, אבל הילה אומרת לי – יאללה, שמים מסכה ויוצאים החוצה. אמרנו בשבי שכשנחזור נטייל, נטוס לחו"ל, נהיה בשלווה. זה לא יצא, עדיין לא יצאנו לחופש. החיים הם על הולד. לא באמת חיים אותם, מתפקדים".
"אני לא יודעת אם ארגיש אי-פעם ילדה רגילה", אומרת הילה. "קודם שיחזירו את כל החטופים, ואולי גם שנחזור לבארי. אני מרגישה שיש לי בית בחצרים, אבל זה לא ה-בית. אני רוצה לחזור לבארי, אבל זה תלוי מה ישתנה, אם באמת נרגיש שם יותר בטוחות. וכן, אני רוצה לטוס עם אמא לטיול ארוך, אולי לתאילנד".
"בכנות, כדי שנחלים, צריך שכולם יחזרו", מסכם טום. "אנחנו מרגישים את זה כל הזמן. בבית לידנו ההורים נרצחו, מהצד השני יש שכנה אחרת שאח שלה נרצח. האחות נירית שהייתה במרפאה בהתקפה גרה לידנו ועזבה את הקהילה, ולבית שלה כנראה תעבור רז בן עמי שחזרה ועדיין מחכה לבעלה אוהד. אנחנו מוקפים בזה, מרגישים את זה כל הזמן, זה כל הזמן בראש, והמשקל כבד על החזה. החלום הוא להחזיר אותם, ולבסוף לחזור לבארי.
"בסופו של דבר יכולתי בכל רגע לחזור לגור באנגליה, הגעתי לכאן רק כדי להתנדב, אבל כשהגעתי לכאן – המקום הזה בחר בי. התאהבתי במקום הזה – בבארי, בישראל, ובישראלים. אנחנו רוצים לחזור לקיבוץ, אבל זה יהיה תלוי בשלושה גורמים – מה יהיה מצבו של חמאס, מי יעמוד בראש הצבא שאכזב אותנו כל כך, וכמובן מי תהיה ההנהגה המדינית שלנו. כי על ההנהגה של עכשיו – אני לא סומך".
