פלג הקטן לקח דף A4 וביקש מאביו שיצייר לו מסוק. אילון שמעוני מנהל עם אביו יקי אתר קמפינג מצליח מעל הבניאס במושב שאר ישוב, קמפינג שהיה סגור בגלל המלחמה שכולם כאן בגליל העליון תוהים אם היא באמת נגמרה. הבחור גם חקלאי בנשמה, מגדל זיתים ושזיפים והוא בכלל למד עבודה סוציאלית. אבל צייר הוא לא.
אז אחרי שהוא משרבט עצם שנראה בערך כמו מסוק, הבת הגדולה שחר לוקחת ממנו את הדף ורוכנת מעליו עם חבילת טושים. "אני אוסיף שמיים, שמש, ציפורים ואולי גם פרפר שיסתירו את המסוק".
3 צפייה בגלריה
פלג, שחר ומעיין הקטנה עם הוריהם, דר ואילון. "מעמיסים שוב את האוטו במזוודות, הילדים מאחורה עם הטאבלטים, ואז שנינו פורצים בבכי"
(צילום: אפי שריר)
פלג בן החמש מחפש מה לעשות. שחר בת השבע שקועה בציור. זה בוקר יום שלישי, זמן בית ספר וגן, אבל הילדים באו לבקר בשאר ישוב. אביהם נולד פה וגם הם. גרו בשכירות במושב, לא רחוק מסבא יקי, ובנו בית גדול בקיבוץ דפנה שמעבר לכביש. חיכו בקוצר רוח שהבנייה תסתיים כדי שיוכלו כבר לעבור לבית משלהם, בית חדש, עם חצר ונוף מרהיב להר דב ולבנון. כל כך הרבה הם עברו מאז, שהזיכרונות כבר מטשטשים.
14 חודשים חלפו מאז שברחו מהבית. אילון מתעקש שנכתוב "ברחו". לא עזבו, לא התפנו, "ברחו". "אני בכוונה מתעקש על בריחה", הוא אומר, "כי זו הייתה ההרגשה בזמן אמת, שאנחנו נסים על נפשנו. זה היה מפגש ראשון שלנו כהורים עם פחד קמאי".
וזה הגיע אחרי לא מעט התרגשויות של התחלות חדשות. שלושה חודשים קודם לכן הצטרפה למשפחה מעיין הקטנטונת. שחר התחילה ללמוד בכיתה א' בבית הספר היסודי "עלי גבעה" בכפר גלעדי. האירוע הזה לבד היה סיפור גדול. "אתה לא מאמין איזו התרגשות", אומר אילון, "ביום הראשון ללימודים עושים טקס מיוחד לילדי כיתה א', מקשטים בפרחים את השער, קוראים לו 'שער הפרחים', וכל ילדי כיתה א' עוברים דרכו מלווים בילדים מכיתות בוגרות בבית הספר..."
"היו שם המון פרחים", קוטעת אותו שחר, "במלא-מלא צבעים, ורוד, לבן, צהוב נראה לי, אני כמעט בטוחה שהם היו אמיתיים".
"וכל ההורים עם דמעות בעיניים", ממשיך אילון, "ואנחנו בכלל, אני ודר אשתי בהתרגשות וחרדות. פעם ראשונה ששחר לוקחת איתה קופסאות אוכל. פעם ראשונה שהיא בהסעה, וזה 20 דקות נסיעה. ליד מי היא תשב באוטובוס. ליד מי היא תשב בכיתה. הכל היה חדש עבורה ועבורנו. ואז הגיע 7 באוקטובר ואתה מבין שזה הכל קשקוש, דרמות קטנות".
"לא הספקנו ללמוד כלום", מסכמת שחר, "לא היה לנו מספיק זמן".
מפוזרים במאה מלונות
יש עכשיו התלבטות גדולה מאוד לגבי העתיד. זוגות צעירים כמו אילון ודר, שבחרו לגור בגבול לבנון ועברו 14 חודשי פליטות, נדרשים לקבל החלטה. לא משנה אם אתה משאר ישוב, בונה בהרחבה בקיבוץ דפנה, או גר בזרעית שבגליל המערבי. הדילמה אותה דילמה. אתה יודע מה עשה חמאס ביישובי העוטף ויודע מה הכין לך חיזבאללה מעבר לגדר.
ממדי ההרס ביישובים המפונים הולכים ומתבררים. מהנדסים ושמאים כבר הגיעו למטולה ולשאר היישובים צמודי הגדר כדי לקבוע אילו בתים צריך להרוס ולאמוד את גובה הנזקים. לאט-לאט תחל עבודת השיקום ובסוף הבתים ייבנו מחדש או ישופצו. מבנים אפשר לתקן ולשפץ, אבל לך תשקם את האמון בצבא. איך בכלל אפשר למוסס את החרדות והנזקים הנפשיים שנגרמו במהלך כל חודשי המלחמה הארוכה הזו ואיפה מתחילים.
כ-60 אלף ישראלים פונו מיישובי קו הגבול בצפון ומרבית הישראלים לא יודעים מה עבר עליהם בחודשי הפליטות. כלומר, אנחנו יודעים, אבל הידיעה שלנו שטחית מאוד. אנחנו יודעים שהם פונו לבתי מלון ושחלקם עברו לדירות ובתים שכורים ככל שהזמן חלף. אלפים נותרו עדיין בבתי מלון. תושבי קריית-שמונה, למשל, מפוזרים ביותר מ-100 בתי מלון ברחבי הארץ וילדיהם נקלטו בגנים ובבתי ספר ביישובים המארחים. קהילות התפרקו. בני נוער עברו ממסגרת לימודית אחת לאחרת עד שנשברו ונשרו מהלימודים. וזה רק פסיק ממה שעברו הילדים המפונים. אנחנו עסוקים מדי בשבריריות הפסקת האש ומדחיקים את שבריריות הנפש. ועתה ההורים צריכים לקבל החלטה.
למשל אילון ודר. רק מלשמוע מה עבר עליהם אתה תופס את הראש. והם לא נפגעו בגוף וכך גם ביתם החדש שכל הונם הושקע בו. "בשבוע הראשון היינו אצל ההורים של אשתי בנתניה", הוא מספר, "שם ניסינו להכניס את הילדים למסגרות בית ספר וגן, אבל אחרי חצי יום הבנו שזה לא תופס. מנתניה עברנו לדירה שכורה באולגה. היינו שם חודשיים. בחודש הראשון הילדים היו איתנו. קייטנה אחת גדולה שלא נגמרת. שחר לא הלכה לבית הספר ופלג לא הלך לגן. החברים שלהם התפזרו בכל הארץ. אחרי שהבנו שייקח זמן עד שנחזור הביתה, רשמנו אותם לגן ובית ספר בחדרה. המורות והגננות היו מקסימות, השתדלו מאוד לתת לנו הרגשה טובה, אבל הילדים התגעגעו לחברים שלהם. שאלו למה לא חוזרים הביתה".
לילדים היו המון שאלות. עוד לפני שעזבו את שאר ישוב, המושב כבר התמלא בחיילים. הם שאלו מה קרה. אחר כך נחשפו לחדשות ולדיבורי המבוגרים על מה שאירע בדרום ושאלו אם חטפו גם חברים שלהם. אילון מספר שאחרי חודשיים בחדרה הם בדקו אפשרות לעבור למושב הבונים. הילדים יצאו ממוסדות החינוך בחדרה ועברו לבונים, אבל אחרי יום הבינו שזה לא מתאים וחזרו לחדרה. מחדרה ניסו את אשדות יעקב, לשם עברה קהילת דפנה. לילה אחד באשדות יעקב הספיק להם להבין שזה לא המקום עבורם.
"ואחרי הלילה שם דר ואני מכניסים את הילדים לאוטו ואומרים להם שחוזרים לחדרה. מעמיסים שוב את האוטו במזוודות ובכל הציוד, הילדים הגדולים מאחור עם הטאבלטים ואני ודר מסתכלים אחד על השני ופורצים בבכי. בכי חרישי שהילדים לא יראו אבל בכי-בכי. התפרקות של בכי. שם נפל לנו האסימון שאנחנו פליטים. תחשוב שכבר נפרדנו מהבית בחדרה, הילדים ידעו שאנחנו עוברים למקום אחר, הבאנו מנקה, ואז פתאום אנחנו חוזרים לשם. אבל חזרנו בידיעה שזה לזמן קצר. אחרי שבוע עזבנו לחולתה".
איך היו הילדים?
"מחורפנים. אנחנו לא היינו שקטים וגם הם לא. 'עוברים לבית חדש, חוזרים לבית הקודם, מתי נמצא בית, איפה החברים שלנו'. עכשיו תבין, חולתה זה הגליל העליון. אתה חושב שהגעת הביתה. דר חוזרת לעבודה בהוסטל בראש פינה, אני נוסע כל יום לטפל בזיתים ובשזיפים בשאר ישוב, פלג בגן בגדות, שחר נקלטת בבית ספר. זה שוב להיקלט בבית ספר, שוב כללים חדשים, שוב להכיר חברים חדשים. והחברים בחולתה והצוות בבית הספר מקסימים ומכילים, עושים הכל שנרגיש בבית. ושם אני ודר מקבלים החלטה שזהו, מפה אנחנו לא זזים יותר. מפה רק חזרה הביתה. אבל אני מודה שאנחנו לא יודעים מתי נעשה את זה ואיך, יש על זה עדיין סימן שאלה גדול".
הבן הקטן לחץ לחזור
על ההחלטה האישית הזו מדברת גם אורטל בארי ממעיין ברוך. יחד עם שני הבנים, גפן בן העשר ולוטם בן השמונה, עברו היא ובעלה רן בן אדיבה למלון כינר גליל שבצפון-מזרח הכנרת. נדלג לסוף. אחרי שנה של תלאות המשפחה חזרה לבית בקיבוץ, 250 מטר מהגבול. "זה פשוט מה שהיה נכון לנו", אומרת אורטל ומוסיפה: "ואני מכבדת כל משפחה שעושה את הבחירה שלה, מתי לחזור הביתה ואיך לחזור".
הילדים למדו בבית ספר במושב נטור. הוריה של אורטל, מוותיקי מעיין ברוך, פונו לקיבוץ מעברות בעמק חפר. אביה, אורי ז"ל, נפטר שבוע אחרי הפינוי. לאחר מותו עברה האם טלי להתגורר איתם במלון. טלי בארי הייתה הילדה החמישית של מעיין ברוך. היא נולדה בעיצומה של מלחמת השחרור בקיבוץ תל יוסף, שאליו פונו הנשים של מעיין ברוך בעקבות הקרבות העזים שהתנהלו בגליל העליון. היא נפטרה 40 יום לאחר פטירת בעלה, עזבה את העולם הזה כפי שבאה אליו. עקורה מביתה.
"על זה", אומרת אורטל, "תוסיף את הטלטלות שעברו הילדים כשעזבנו את הבית ועברנו לסביבה אחרת לגמרי ולבית ספר אחר, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. ובמארס השנה בעלי הצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ והמשפחה התפצלה. אנחנו נשארנו במלון והוא חזר לקיבוץ. לפני חודש החלטנו שאנחנו חוזרים הביתה. בתוך שלל האפשרויות שיש למפונים אין אלטרנטיבות טובות, כולן חרא. אבל אחת האפשרויות הייתה לחזור הביתה למרות שהמלחמה אז עדיין לא הסתיימה. להיות יחד כמשפחה אחרי השנה שעברנו".
לוטם, בנם הצעיר, אומר שדווקא הוא הכי רצה הביתה. "אני זה שלחצתי לחזור לקיבוץ כי התגעגעתי לבית שלנו. נכון שבהתחלה קצת פחדתי, אבל אחר כך עבר לי".
גם הילדים של ניסן זאבי מכפר גלעדי רוצים כבר לחזור הביתה. בכל חודשי המלחמה זאבי נותר בקיבוץ כחבר בכיתת הכוננות. אשתו בשמת ושני הילדים, איתן בן התשע ואריאל בן החמש, עברו תחילה לקיבוץ ניר דוד ומשם לבית הארחה בקיבוץ האון, שבו הם עדיין שוהים. זאבי, שהחליט לרוץ לראשות המועצה האזורית הגליל העליון בבחירות שייערכו בפברואר הקרוב, מבין את החשיבות של חזרת המשפחות הצעירות ליישובים המפונים.
"שיהיה ברור שחשוב גם שהוותיקים שלנו יחזרו", הוא אומר, "הם בנו את האתוס של ההתיישבות על הגבול. הם המצפן. אבל אין עתיד בלי דור צעיר ומשפחות צעירות. עברנו 14 חודשים קשים וזה עוד לא נגמר. אשתי והילדים גרים בחדר של 20 מטר בלי פרטיות ואני לא איתם כבר למעלה משנה. יצאתי פעם בשבוע ל-48 שעות. זה הפך את אשתי לאם חד-הורית ואת הבן הגדול לגבר קטן שעוזר לה. הקטן לקח את זה בהתחלה בתור קייטנה אבל ככל שזה נמשך, הריחוק מהבית ומהחברים הכניסו אותו למשבר רגשי. ארבעה חודשים הוא בקושי הלך לגן. כשכבר הלך, הוא הלך בבאסה. בתחילת השנה הוא עבר לגן חדש בדגניה ולשם הוא הולך בחדווה. כבר החלטנו שאנחנו חוזרים הביתה לכפר גלעדי. זה יקרה בעוד שבועיים, עד אז נדע אם הפסקת האש באמת מחזיקה מעמד".
בית ספר בכינון ישיר
דר ואילון החליטו לא להוציא את הילדים מהמסגרות הנוכחיות עד סוף השנה. "כך שהחזרה שלנו הביתה בכל מקרה תחכה עד סוף שנת הלימודים. לא רק אנחנו החלטנו ככה, גם כל החברים שלנו שיש להם ילדים. אבל יש עוד דבר", אומר אילון ומשרטט על דף את קו הגבול ואת המרחק של בית הספר ממנו. "בית הספר 'עלי גבעה' יושב כמה מאות מטרים מהגבול ונמצא בכינון ישיר לירי. אנחנו לא נשלח אליו את הילדים אם יהיו בתים בצד הלבנוני שמשקיפים עליו. וזו לא רק גחמה שלנו. אתה יכול לעשות בירור".
עשינו. פנינו לקרני פלג-דהן, האחראית על הקליטה לשכונת ההרחבה החדשה בקיבוץ דפנה. 63 משפחות כבר נקלטו בה, כולן עם ילדים קטנים. "אתה יודע כמה הורים אומרים, 'אני לא אשלח את הילדים שלי לעלי גבעה כל עוד הבתים בצד השני עומדים על תילם'? המון! יותר מזה, אנשים אומרים, 'לא נחזור להרחבה בדפנה כי היא בכינון ישיר מלבנון ובמהלך המלחמה נורו אליה נ"ט. משקיפים עליה מאל-ח'יאם ועדייסה".
מה התושבים רוצים שיקרה?
"שלא יהיו כפרים צמודי גדר בצד הלבנוני, זה מה הם רוצים".
זאבי מכפר גלעדי אומר שהאחריות של אנשי היישובים על הגבול מעתה ואילך היא לא רק להתריע, אלא גם לעמוד על כך שתתבצע פעילות שתסיר את האיום. "בבתים בעדייסה מצאו אמל"ח מוכן ליום פקודה ומפות של היישובים שלנו. ביום שהכפר הזה ייבנה מחדש נדע שהפסדנו במערכה, נקודה. לא נאפשר את חזרתן של המשפחות השיעיות שישבו לנו על הגדר. יש לנו משימה והיא לוודא שצה"ל ומדינת ישראל, לא מאפשרים בנייה מחדש של הכפרים צמודי הגדר. אני, כדי למוסס את החשש של ילדיי מלחזור הביתה, הדבר הראשון שעשיתי כשהבאתי אותם לביקור כאן לא מזמן, היה לקחת אותם לחמ"ל שלנו. הראיתי להם במצלמות את עדייסה משוטחת, חרבה. הם צריכים להבין שמהמקום הזה כבר לא נשקפת להם סכנה".
אתם יכולים ללחוץ על הצבא עד מחר. בסוף זו החלטה של דרג מדיני.
"נהיה חייבים לקחת את גורלנו בידינו. זה אחד הלקחים שלמדנו ב-7 באוקטובר. כל אחד שואל את עצמו למה לחזור לגור פה. אבל בתוך המשבר הזה ישנה גם הזדמנות גדולה להגדיר מחדש את הערך של לגור בגליל. זה הטבות כלכליות, השקעות אדירות בחינוך, תעסוקה, אבל קודם כל ביטחון. מפלס הפחד של הילדים שלי, של כולנו, עלה מאוד בפרק הזמן הזה. כדי שהם ירגישו בטוחים פה נצטרך להיות אקטיביים".
לומדים לקרוא עם מורים פרטיים
מעט הגשם שירד בגליל הסיר את אבק הקיץ. יפה פה עכשיו וזה רק יהיה מרהיב יותר ככל שהטמפרטורות יירדו והנחלים יתמלאו. הטבע יעשה את שלו והאדמה שהשחירה משריפות הטילים תירפא. אבל הטבע לא יכול לרפא את פצעי הנפש. אילון מספר שהמון ילדים מטופלים בעקבות הטלטלות שעברו. "אני מדבר על ילדים בגילים הנמוכים, של הילדים שלי. ילדים שנמצאים בטיפולים רגשיים. נפגשים עם פסיכולוגים, עם קלינאית תקשורת ועוברים ריפוי בעיסוק. תעשה בירור, תראה איזה תור יש פה באזור לטיפולים האלה. ילדים לומדים עם מורים פרטיים כדי להדביק את הפער, את החודשים שבהם לא למדו. שחר שלנו, למשל, לומדת פעמיים בשבוע עם מורה פרטית לקרוא. היא פיספסה כמעט לגמרי את כיתה א'".
על הצורך בטיפול עמוק בילדים מדברת גם ד"ר אביבה זריהן ויצמן. זריהן, תושבת קריית-שמונה המתמודדת לראשות העירייה, מכהנת כראש היחידה ללימודי שדה בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל-חי. הסטודנטים שלה ראיינו במהלך המלחמה קרוב ל-150 בני נוער מפונים מקריית-שמונה. "הם מדברים על אובדן שייכות למסגרות ועל חוסר יציבות מוחלט", היא מספרת. "קריית-שמונה, בניגוד לכל יישוב אחר, התפרקה לחלוטין ונפוצה לכל כנפות הארץ. בגיל ההתבגרות אחד הצרכים הבסיסיים ביותר זו תחושת שייכות. להיות מחובר, קשור לחברים, לבית הספר, לבית, למשפחה, לשכונה. העקירה עירערה לגמרי את הדברים הללו. כל בני הנוער שרואיינו דיברו על הקושי להתחבר למסגרת הלימודית החדשה שנכפתה עליהם. רבים מהם חוו נשירה סמויה, רוב הזמן לא הלכו לבית הספר, התחילו לעשן סיגריות וסמים. הם איבדו את הפרטיות בחדרים הקטנים במלונות. החברים התפזרו, אז הם שוטטו בלי מטרה מוגדרת. הצרכים הרגשיים שלהם היו מאוד גבוהים ודחופים ולא היה לזה מענה".
דיברתם עם ההורים שלהם?
"כן, ראיינו אותם בנפרד. ההורים עצמם היו בחוסר פניות, עסוקים בעצמם, בלחפש מקור פרנסה. הרבה משפחות התפזרו בכמה ערים. ילד במסגרת אחת והילד השני במסגרת אחרת בעיר אחרת. אנשים יחזרו לעיר רק כדי לאסוף את המשפחה שלהם בחזרה אליהם. חלק לא יחזרו כי הילדים שלהם נקלטו במוסדות חינוך שהתבררו כמתאימים להם יותר. טוב להם במקום החדש. אלה שיחזרו יצטרכו תמיכה רגשית גדולה, וזה יהיה אתגר אדיר לתת מענה טיפולי למסה גדולה כל כך של ילדים ובני נוער. יהיה צורך בכמות גדולה של מטפלים רגשיים, פסיכולוגים, מטפלים באמנות, כל סוגי הטיפול. משימה לא פשוטה".
אילון אומר שייקח זמן עד שהחרדה והטראומה ישקעו. "היינו בחופשה ביוון בקיץ", הוא מספר, "והדבר הראשון ששחר עשתה כשהגענו לווילה ששכרנו על חוף הים ברודוס היה לחפש איפה הממ"ד. שקט, שלווה, ים, ושחר מחפשת את הממ"ד".
ואורטל מקיבוץ מעיין ברוך מסכמת שההחלטה האם, מתי ואיך לחזור הביתה לגור ליד הגבול בהחלט לא פשוטה. "זו בחירה קשה", היא אומרת, "אבל חשוב שאנשים יקבלו את ההחלטה לא בגלל שאין להם ברירה אחרת, שאין להם לאן ללכת, אלא כי הם רוצים לחזור. רוצים להיות חלק מהמקום הזה, מתוך בחירה שהבית שלהם הוא כאן, במעיין ברוך, בשתולה, בשלומי, בכל מקום אחר על הגבול".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
