טילי נ"ט, ירי צלפים, חוליות טרור ומנהרות. ריחוק מהבית, דאגה למשפחה, משקעים שנוצרו וחריקות בעבודה. כל אלו הם סכנות ואתגרים שהפכו חלק מחייו של כל לוחם, כל מילואימניק, ב-14 החודשים האחרונים. לצד הגאווה שבשירות, גם ההיבטים האלו נוכחים. מאז שחיי כולנו השתנו, הם כבר הפכו לשגרה. כמו עסקת חבילה. הרי בסוף מתרגלים להכל. אבל לרשימה ה"מכובדת" הזאת מצטרפת לאחרונה סכנה נוספת. היא לא חדשה, אבל בשבועות האחרונים היא מתפתחת בהדרגה. סמכות שיפוט אוניברסלית, קוראים לה. והיא צריכה להטריד אותנו. מאוד.
מבלי להיכנס לסמינריון במשפט בינלאומי, סמכות שיפוט אוניברסלית היא עיקרון משפטי די ייחודי. בגדול, היא מאפשרת למדינות לעצור כמעט כל אדם שנכנס לשטחן, גם אם הוא לא אזרח שלהן, לא פגע באזרח שלהן, והפשעים שהוא נחשד בהם לא נעשו בשטחן ולא הפרו אף אינטרס שלהן. אבל להפעלה שלה יש תנאים. המרכזי שבהם הוא שאותו אדם נחשד בחמורים שבפשעים, כמו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות. במעשים שפוגעים ב"ציפור הנפש" של הקהילה הבינלאומית, ומחייבים את המדינה העוצרת, שהיא חלק ממשפחת העמים, לפעול מכוח סמכותה האוניברסלית.
התקדמות המלחמה, והעובדה שהנייד של כל אחד מאיתנו הוא רשת תקשורת עצמאית בפוטנציה, מעצימות את הסיכון הזה. תמונה תמימה למזכרת רגע לפני חציית גבול, עלולה להפוך לראיה מעבר לים
בשנים האחרונות ארגונים פרו-פלסטיניים יצרו תורת הפעלה שלמה על בסיס אותו עיקרון. הם החלו להגיש תלונות לפני ביקורי בכירים ישראלים במדינותיהם, או לפזר רשימות שרירותיות עם פרטי חיילים שליקטו מהרשת, בשדות תעופה בעולם. לא תמיד הם ציפו שהדברים יובילו למעצר. לפעמים המטרה היא פשוט "להטריל", להיכנס לראש של כל לוחם או לוחמת שמגינים על המדינה, או לצרוב הישג תודעתי בדמות תיעוד של ישראלי מובל אזוק לחדר חקירות. התלונה שהוגשה לאחרונה נגד נספח צה"ל בבלגיה, וההליכים שכבר זוהו בכ-30 מקרים שונים בעולם נגד לוחמים, הם חלק מאותה מערכה.
התקדמות המלחמה, והעובדה שהנייד של כל אחד מאיתנו הוא רשת תקשורת עצמאית בפוטנציה, מעצימות את הסיכון הזה. תמונה תמימה למזכרת רגע לפני חציית גבול, עלולה להפוך לראיה מעבר לים. רשימת שמירה שמועלית לרשת עשויה להפוך לרשימת חשודים, גם אם תקעו אותך במשמרת של אמצע הלילה. הסברים, הקשר, או נסיבות מקילות לא מעניינים את מגישי התלונות. הם יורים לכל הכיוונים, תרתי משמע, ומנסים את מזלם.
זה לא אומר שצריך להיכנס לפאניקה, להימנע מנסיעות עבודה או מטיול של "בין הסבבים". זה גם לא מצריך מחיקה של כל צילום על מדים. רחוק מכך. אבל מעבר לשמירה על טוהר הנשק והוראות הצבא, זה גם מחייב אותנו לפתח מודעות, ולהבין שאפילו תיעוד תמים אך נתון לפרשנות – עלול לפגוש אותנו מתישהו. אחריות אישית לא נעצרת רק בניקוי הנשק, אלא ממשיכה גם לגלריית התמונות בנייד. עבור אויבי ישראל, זו דרך נוספת לפגוע בכל חייל. וגם כאן, כמו בשדה הקרב, צריך ללמוד להתגונן.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, מחבר הספר “11 יום בעזה”
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.24