ניסיונו של נשיא קוריאה-הדרומית, יון סוק-יאול, להשליט דיקטטורה צבאית סוכל במהירות האור בזכות התנגדות פוליטית וציבורית סוערת ונחושה. חברי הפרלמנט, קואליציה ואופוזיציה, הסתערו על בניין הפרלמנט בסיאול שכבר נכבש וכותר בידי הצבא. תחת איום פיזי הצביעו פה אחד נגד ההחלטה, והצבא עזב את הבניין. ועדיין, האירוע הקצר והמטורף הזה, הוא עדות מצערת לשבריריותן של דמוקרטיות ולסכנות האורבות להן. דמוקרטיה היא הסדר עדין, שבו פרלמנט, בתי דין גבוהים, תקשורת ושומרי סף מאזנים את כוחו של המנהיג. יש מי שבועטים בהסדר הזה. גם אצלנו.
1 צפייה בגלריה
מחאה בסיאול. דרום-קוריאה בדרישה להתפטרות הנשיא יון סוק-יאול
(צילום: רויטרס/REUTERS/Kim Kyung-Hoon)
ישראל ודרום-קוריאה חולקות דמיון מסוים: דמוקרטיות צעירות יחסית, עם כלכלה והייטק משגשגים (אצלנו כבר פחות), איום ביטחוני חיצוני חמור, ותלות גבוהה בברית עם ארה"ב. זו הזדמנות להרהר בשאלה מה היה קורה אם. מה היה קורה (תסריט דמיוני כמובן), אם גם אצלנו ראש הממשלה היה מופיע לפתע בטלוויזיה סמוך לחצות, ומודיע על משטר חירום. לו כמו הנשיא יון הוא היה תוקף את האופוזיציה שמונעת ממנו לממש את המדיניות שלו, ומודיע שכדי להגן על עצמנו מפני איומים מבית ומחוץ, מושעית עבודתה של הכנסת, ומוכפפים כל המוסדות (תקשורת, בתי משפט) לחוקי החירום. במילים אחרות: בזאת אני מכריז על דיקטטורה כדי להגן על הדמוקרטיה.
מישהו יכול לדמיין את ראש האופוזיציה יאיר לפיד, או את גנץ, מטיחים את גופם בגדרות הכנסת, ומסתכנים בסיטואציה כה פראית ולא פוטוגנית, כדי לקיים הצבעה דמוקרטית בכוח? ספק. אולי יאיר גולן כן
התמונות של מנהיג האופוזיציה של קוריאה-הדרומית מטפס על חומת הפרלמנט שנכבש בידי הצבא, כדי להיכנס בכוח למקום שאליו נבחר כחוק בידי ציבור גדול, מרגשות ומלהיבות. מישהו יכול לדמיין את ראש האופוזיציה יאיר לפיד, או את גנץ, מטיחים את גופם בגדרות הכנסת, ומסתכנים בסיטואציה כה פראית ולא פוטוגנית, כדי לקיים הצבעה דמוקרטית בכוח? ספק. אולי יאיר גולן כן.
האם אצלנו, כמו שם, ח"כים מהקואליציה היו חוברים בלי לחשוב פעמיים לאופוזיציה ושועטים לכנסת כדי לחסום השתלטות דיקטטורית של מנהיגם, ולהצביע פה אחד נגד המהלך? התשובה היא לא.
האם ועדי העובדים ועימם העסקים הגדולים, כמו שם, היו משביתים לחלוטין את המשק עד להתפטרות ראש הממשלה? לא.
האם גם אצלנו אזרחים היו יוצאים לרחובות כדי להפגין? כן, בהמוניהם
האם גם אצלנו אזרחים היו יוצאים לרחובות כדי להפגין? כן, בהמוניהם. כפי שעשו בהפיכה המשטרית. אבל הם היו נחסמים ונעצרים, והודעות הגינוי על איזה שלט חריף ובוטה שהניפו היו גוברות על הגינויים על ההפיכה עצמה. ח"כים מלחכי פנכה מהקואליציה גם היו מסבירים בזלזול למה מי שמתנגד למהלך שנועד בכלל להגן על המדינה, הוא בוגד במדינה.
האם אצלנו הצבא היה מציית בהכנעה להנחיה להשתלט על הכנסת? לא. אלא אם כל הדרג הפיקודי יוחלף בקצינים משיחיים הבזים לערכי הדמוקרטיה המערבית. זה לא יקרה כל כך מהר. והמשטרה, הייתה מצייתת? יש מצב. היא כבר נכבשה בידי עבריין, ורבים מראשיה הוחלפו בקרנפים.
דבר אחד בטוח: אצלנו הנשיא הרצוג היה קורא ל"שני הצדדים" לגלות איפוק, וממנה ועדה שתבחן את המצב המורכב ותציע פשרה בין תומכי הדיקטטורה לתומכי הדמוקרטיה.
שלי יחימוביץצילום: אלכס קולומויסקיכל זה כמובן משל, וככל הנראה לא יתרחש כאן. אצלנו זה קורה בלי דרמה. האוזן והנפש פשוט מתרגלות. שומרי סף מאוימים, מותקפים בברוטליות, מוחלפים או מושתקים גם בעיצומה של מלחמה עקובה מדם. בתי המשפט הם שקי אגרוף קבועים, ושרים מודיעים כלאחר יד שהחלטותיהם לא יקוימו. ראש ממשלה מואשם בפלילים עומד בבית המשפט מוקף בשריו ומאיים על מערכת השפיטה. במדד חופש העיתונות המידרדר אנחנו כבר חולקים מקום עם קטאר, ומי שאינו סוגד למנהיג, מוכרז בוגד. מי צריך הפיכה צבאית כשממילא הכל מותר.
אלא שמאותן סיבות, למרבה הצער, אם חלילה זה כן יקרה, פעמוני האזעקה כבר לא יפעלו. אנחנו כבר נהיה מורגלים ורופסים. הדוגמה המפתיעה, האמיצה והחותכת של דרום-קוריאה, עלולה להיות אז בשבילנו אגדה יפה שהתרחשה בארץ רחוקה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.12.24
