בחודשים האחרונים נדרשו קציני הקשר של צה"ל לבשר למספר משפחות של חטופים הנמצאים בעזה בשורות רעות. בתחילת השבוע נקבע מותו של סרן עומר נאוטרה ז"ל, קצין שריון בגדוד 77, שנפל ב-7 באוקטובר ונחשב עד כה לחטוף. ביום רביעי האחרון בישרו למשפחתו של איתי סבירסקי ז"ל, שנחטף ונרצח בעזה, כי גופתו חולצה והובאה לישראל.
"אנחנו מעדכנים לא רק את המשפחה שאליה נוגע המידע החדש, אלא את כל המשפחות שככה וככה קרה", אומרת אל"מ ענבר סיטבון, ראש מחלקת פצועים, שבויים ונעדרים. "יושבים שם עם איש מודיעין, שמספר להם את מה שאנחנו יודעים במסגרת מה שמותר לנו לומר, ולא מסכן אף אחד. זה אתגר מאוד גדול. החוכמה היא לשבת במשפחה כזאת ולייצר איתם חיבור, לשדר להם חוסן".
איך בכלל מנחמים אותם ברגע כל כך פרטי וקשה?
"יש תורה מסודרת מה אומרים, מה לא אומרים, איך מתנהגים. אנחנו מבקשים לתת להם את הכוח לפתיחות, לחיבור של שיתוף. זהו חיבור אישי, מלווה, מאפשר, פותח דלתות. הוא בעיקר פוגש הכלה מאוד גדולה של הקושי שלהם. אני חושבת שקציני הקשר שלנו עומדים במטלה הקשה הזו מצוין. רק מעטים עד היום ביקשו לעזוב".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
במסגרת תפקידה אחראית אל"מ סיטבון על כל קציני השו"ן, השבויים והנעדרים, שמלווים את משפחות החטופים. "יש חיילת אחת שהיא פדוית שבי ויש חיילים חטופים, שעל חלקם אנחנו כבר יודעים שנרצחו בשבי או לפניו. אנחנו מטפלים בכל המשפחות כדי לייצר עבורן את המענים הטובים ביותר. משרד הביטחון, הביטוח הלאומי ושאר הגופים הרלוונטיים נותנים להם את כל הסיוע הדרוש על פי החלטת ממשלה, ואנחנו מתווכים את זה. וכמובן, מעבירים את כל המידע המודיעיני, אם קיים".
הסיוע למשפחות החטופים מתחיל בדברים הבסיסיים ביותר, כמו דיור וריהוט, ומגיע כמעט לכל תחום: כלכלי, חברתי ורגשי. "האחים של החטופים מקבלים יחס מיוחד", מספרת סיטבון. "בתקופה הראשונה חילקנו לכל הילדים לגו ופלייסטיישן כדי לאפשר להורים זמן לעצמם. חלקם לא רוצים ללכת לבית הספר, חלקם הפסיקו לעבוד. אנחנו מאפשרים להם להשתלב בקורסים אזרחיים. אם יש מישהו שרוצה להשתתף בקורס סקיפרים או משהו אחר שמחבר את הנפש, אנחנו מאפשרים את זה. הייתה אחות של חטופה שהתלבטה אם לצאת לקורס קצינים. עברנו איתה את התהליך המורכב הזה ובסופו של דבר, בין השאר בזכות הליווי והחיבור שנוצר עם קצין הקשר, היא בחרה לצאת לקורס. היה בזה מהחזרת האמון של המשפחה בצבא. פתרנו ואיפסנו גם את כל החובות שהיו לבני המשפחות מול המדינה, לא משנה לאיזה גוף, על מנת לאפשר להם להתמודד עם המצב הלא-הגיוני שנכפה עליהם. החוב שלנו כלפיהם גדול יותר".
3 צפייה בגלריה
אל"מ ענבר סיטבון. "את פוגשת היום ברחוב הרבה יותר נכים וקטועים. אנחנו צריכים לחשוב איך משלבים אותם בחזרה בחברה"
(צילום: טל שחר)
צה"ל אולי דואג למשפחות החטופים ומחבק אותן, אבל הוא גם זה שהפקיר את העוטף באותו בוקר. הקשר שלכם איתן מתקבל ברצון?
"הצבא מממש את האחריות שלו כלפי האנשים האלה. עם זאת, להיכנס למשפחות שהאמון שלהן בצבא נפגע הוא אתגר שאנחנו נאלצים להתמודד איתו. יש הרבה כעס שנובע מתסכול וגם מחשש ומדאגה. יש משפחות שמערכת היחסים שלהם עם קצין הקשר קרובה מאוד, ויש כאלה שהן פונקציונליות יותר. אבל אין היום אף משפחה שהדלת שלה סגורה בפנינו. להפך: המשפחות מאוד מחוברות לקצינים שלנו ורואות בהם דמות להשען עליה. אני חושבת שזה מסייע להחזיר את האמון. זו האחריות המוסרית והערכית שלנו".
כמה רחוקה נראית עכשיו עסקת שחרור החטופים, שיצאה לפועל לפני כשנה. חזרתם של מי שחוו תופת, לפני החטיפה ואחריה. המפגש המרגש עם המשפחות. סיטבון, אז עדיין ראש ענף פרט, הייתה אחראית על המבצע הזה מטעם הצבא. היא צולמה אז יושבת על הרצפה ומפריחה בועות סבון צבעוניות עם הילדים ששבו מעזה. רגע של נורמליות שעמדה בניגוד מוחלט לסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, של ילדים ופעוטות שחוזרים מהשבי.
"המשימה שלי כאשת צבא הייתה להשיב להם את האמון ולו רק לרגע", אומרת סיטבון. "זו הייתה זכות מטורפת. אחד הזיכרונות המרגשים ביותר שלי מאותו היום הוא שנווה שהם, אח של יהל, רץ לחבק את דגל ישראל. הייתי אחראית על כל המעטפת: הבגדים החדשים שלהם, הדובים, הבלונים, בגדים תחתונים, גרביים, מסרק לשיער. כל לילה קיבלתי את רשימת המשוחררים הצפויה, ולמחרת בבוקר נסעתי לקנות עבורם את כל מה שצריך. לתאומות יולי ואמה קניתי בגדים תואמים וקשת של חד-קרן לשיער. לתינוקות החלפנו טיטולים. לחלק מהמבוגרים עזרנו להתקלח. מישהי שאלה יש אם יש לנו ליפה. במעמד הזה גם חיברנו להם את בני המשפחה בטלפון ומשם הם הוטסו לבתי החולים.
3 צפייה בגלריה
אל"מ סיטבון עם יולי ואמה קוניו ביום השחרור. "תוך כדי תנועה למדנו למה הם זקוקים ומה הם רוצים"
(צילום: דובר צה"ל)
"תוך כדי תנועה למדנו למה הם זקוקים ומה הם רוצים, וביום השני כבר היה איפור ודברים שהם ביקשו כשהגיעו, שלא ידענו לצפות להם, כמו מסקרה. אחת השבות עמדה לפגוש את בעלה בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן, ורצתה להתאפר לקראתו. אחרי 50 יום הגיעו אנשים שהייתה בהם עוד תקווה".
מה למדת מהמפגש הזה?
"המפגש הראשון עם השבים היה בכרם שלום ובחצרים. בהתחלה חשבנו שזה יהיה רק מפגש לוגיסטי, שנסדר אותם במסוקים כדי להעביר אותם לבתי החולים בהתאם לפריסה שנקבעה. אבל אז הבנו שהנקודה הזו מאפשרת להם הפוגה חשובה במעבר בין מה שהיה למה שמצפה להם. אנשים עישנו, שתו משהו, קצת חזרו לעצמם. ברגע שביקשו, הבאנו לשם גם סיגריות. אני חושבת שהשלב הזה, שבו הם עוצרים לרגע לפני שמעלים אותם על המסוק לבתי החולים, הוא מאוד חשוב, כי הוא מאפשר להם רגע לחזור לעצמם לפני שהם פוגשים את המשפחות".
איך אתם מתכוננים לעסקה הבאה? לאתגר שבמפגש עם אנשים שהיו יותר משנה בשבי בתנאים נוראיים וחוו זוועות שקשה אפילו לדמיין?
"אנחנו ערוכים לכל תרחיש, בשיתוף פעולה עם בתי החולים. ברור לנו שהחטופים שיגיעו עכשיו הם לא אלה שחזרו אחרי 55 ימים בשבי, וההערכות שלנו השתנתה בהתאם. עשינו אימונים וסימולציות שיש בהם מורכבויות לגמרי אחרות כדי להתמודד עם הרגע הזה".
האתגרים שאיתם מתמודדת כעת מחלקת פצועים, שבויים ונעדרים, מנעד פגיעות רחב ומגוון שאופייני למערכה הנוכחית, לא מסתכמים בשבים. אלפי פצועים ונכים כתוצאה מהלחימה הממושכת – כ-12 אלף נכון לאוקטובר האחרון – מחייבים את צה"ל למצוא פתרונות חדשים ומקוריים על מנת לספק להם את התנאים הטובים ביותר להחלים ולחזור הביתה.
"אנחנו מטפלים במפקד בתפקיד בכיר שנמצא בשליחות בחו"ל, שב-7 באוקטובר עזב אישה ושלושה ילדים והגיע לארץ להילחם", היא מספרת. "הוא נפצע קשה מאוד בעזה, חודשיים וחצי אחרי שאחיו, חייל בגבעתי, נפצע קשה מאוד בעוטף. שניהם מאושפזים במצב קשה באותו בית חולים. באחד הימים שהסתובבתי שם כדי לבקר פצועים אחרים, פגשתי את אבא שלהם, קטוע רגל ובעצמו נכה בכיסא גלגלים, ונדהמתי מהציונות ומההקרבה של המשפחה הזו. כיום הבחור הזה שוכר בית בתל-אביב. אנחנו מלווים אותו בכל, אבל הוא עדיין לבד. המשפחה שלו ממשיכה לחיות בחו"ל עד שייסיים את תקופת השיקום.
"הוא לימד אותי כמה חשוב שהמפקד יישאר בתמונה עבור חייליו. ברגע שהתאושש קצת הוא הלך לבקר את הפצועים שלו. הוא סייע לנו להוביל דברים מערכתית, כדי לשפר את התנאים של הפצועים. גם בכיסא גלגלים, כשהוא עצמו פצוע קשה, הוא עדיין המפקד".
"הכי קשה לפצועים זה לאבד את הזהות שלהם, את מי שהיו לפני המלחמה. להבין שאתה אולי גיבור ישראל, אבל יכול להיות שהחלום שלך להיות מתופף לא מסתדר עם המצב הגופני"
הקושי של הפצועים, מספרת סיטבון, הוא לא רק פיזי. "הכי קשה להם לאבד את הזהות שלהם. את מי שהיו לפני שנפצעו. לחלק גדול מהם היה אופק מקצועי ברור. המ"פ שהיה בתפקיד מאוד מוערך ידע שכשהוא יסיים את התפקיד הזה הוא ייצא ללימודים, ובהמשך יהיה מג"ד, ומתישהו לאורך הדרך אשתו תלד והוא יהפוך לאבא. הכל היה מתוכנן, כי אנשי צבא הם כאלה.
"גם חיילי החובה שלנו יודעים שיש להם לשמור קו ברמת הגולן, ואחרי זה בכיסופים, ואז הם ייצאו לטיול הגדול לראות עולם ואחריו יתחילו ללמוד. ופתאום הכל משתבש, וצריך לחשב מסלול מחדש ולהבין שאתה אולי גיבור ישראל, אבל כבר לא כל כך עצמאי ויכול להיות שהחלום שלך להיות מתופף לא מסתדר עם המציאות הגופנית החדשה שלך. ולמרות שהגעת לנקודת הקצה הכי נמוכה שלך אתה חייב להתגבר, ולראות את האור ואת התקווה. אנחנו אחראים לייצר להם את כל הכלים והמענים, כדי שיצליחו להתמודד עם הקשיים האלה ולחזור לחיים כמו שצריך. לפעמים זה אומר לשבת ליד פצוע ולשמוע על תהליך הגירושים שהוא עובר, כי הוא זקוק למישהו שיבין את הקושי שלו".
לא פעם נאלצים סיטבון ואנשיה להתמודד עם מקרים שקרובים אליהם אישית. "לפני שלושה שבועות הודיעו לי שקצינה שאני מכירה עברה תאונת דרכים בדרך מהצבא הביתה, ומאושפזת בבית החולים במצב אנוש. הגעתי מיד לבית החולים וביקשתי מהאמא להיכנס לראות אותה. היא שאלה למה. יש לה פציעת ראש קשה וגם פציעת פנים. הסברתי לה שזה מקל עליי להתחבר אליה. הסתכלתי עליה, הקצינה הכי מתוקתקת שיש, יפהפייה, ערכית, שמובילה משימות בקנה מידה ענק, שוכבת מורדמת ומונשמת. יש בזה קושי גדול מאוד".
מה אומרים למשפחה במצב כזה, כשהבן או הבת הצעירים שלהם מתנדנדים בין חיים ומוות?
"התפקיד שלנו, בין השאר, הוא להכניס למפגש עם המשפחה ועם הפצוע אופטימיות ותקווה. כשאני נותנת להם את זה אני מתמלאת כוחות בעצמי. כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני עוברת על מערכת הידע שלנו בטלפון, כדי להתעדכן במצב הפצועים הקשים. יש לי כמה 'כוכבים' כאלה, שרגע לפני השינה אני מוודאת שהם בסדר".
"התפקיד שלנו הוא להכניס למפגש עם המשפחה ועם הפצוע אופטימיות ותקווה. כשאני נותנת להם את זה - אני מתמלאת כוחות בעצמי"
הפציעה, אומרת סיטבון, היא אירוע של כל המשפחה, ומקרין על כל התחומים, וכך צה"ל מתייחס אליה. "יש לנו קצין קטוע רגליים שהיה בשיקום, ואמא שלו ואחיו סועדים אותו. הוא היה מורדם ומונשם הרבה זמן. מרגע שהתעורר הם לא זזים המיטה שלו. למעלה מחמישה חודשים הם לא הולכים לעבודה. האם איבדה את כושר ההשתכרות שלה, ועכשיו היא מתמודדת לא רק עם הקושי המנטלי אלא גם עם קושי כלכלי. זו אחריות שלנו לדאוג למשפחה הזו ולתת לה את המעטפת האינדיבידואלית שתאפשר לה לדאוג לו. שלא לדבר על החג הראשון, שהוא סוף-סוף שוחרר לחופשה, אבל לא היה יכול לחזור הביתה, כי הבית שלו לא מונגש".
מה עושים במקרה כזה?
"איפשרנו להם להתארח ארבעה ימים בבית מלון, כל המשפחה. לגזרה הזו אין גבולות ברורים. אי-אפשר לרשום הכל באיזו פקודה. נדרשת פה חליפה לפי מידה והתאמתה לכל מקרה ברגישות. לא לכל אחד הייתי מאפשרת לישון במלון עם המשפחה, אבל כשפצוע לא היה במשך תשעה חודשים בבית, וסוף-סוף משחררים אותו לחופשה בערב חג, צריך לנהל את זה בתבונת לב גדולה ובשיקול דעת".
"פגשנו חיילים בודדים שהפציעה שלהם הביאה לאיחוד לבבות. למשל, חייל יוצא בשאלה שמשפחתו החרדית הגיעה כל סוף שבוע ברגל מבני ברק. אבל לא לכולם יש תמיכה"
גם בבית החולים, כשהפצועים נאבקים על בריאותם ולעיתים על חייהם, הקשיים שעימם הגיעו מהבית לא נעלמים ולעיתים אף גדלים. "במהלך המלחמה פגשנו הרבה חיילים בודדים, שהפציעה שלהם הביאה לאיחוד לבבות. היה לנו חייל חילוני בודד, שהמשפחה החרדית שלו הגיעה כל סוף שבוע ברגל מבני-ברק. אבל לא לכל הנפגעים יש תמיכה. יש לנו פצוע קשה שהוריו והוא לא הסתדרו בגלל תפיסות חיים שונות על רקע דתי. כשאמא שלו הגיעה לבית החולים והוא ביקש ממנה לעזוב, הבנו מיד שהמעטפת במקרה הזה צריכה להיות אחרת".
בסיטואציות כאלה, אומרת סיטבון, יש הרבה דילמות. "ברור שתמיד אנחנו צריכים להיות שם בשביל החייל. לכבד את רצונו ולא לנקוט עמדה. ההורים מחכים מחוץ לחדר כי הפצוע לא רוצה לראות אותם. לפעמים זה נמשך שבועות. מצד שני, הרבה פעמים החייל עצמו עוד לא מבין את זה עדיין, אבל אנחנו כבר יודעים שהפציעה שלו תדרוש תמיכה משמעותית מאוד בהמשך ולכן לא פעם אנחנו משמשים כמתווכים. אני מסבירה לקצינים שלי את החשיבות של קירוב הלבבות. זה בסדר שיהיו בעמדת המתווך, קודם למען החייל, אבל גם למען המשפחה שלו".
מה קרה עם החייל שסירב להיות בקשר עם המשפחה גם אחרי הפציעה?
"מצאנו לו דירה, מדור בודדים הולך איתו יד ביד וקצינת הנפגעים היא שותפה מלאה בתהליך ההחלמה שלו. סוג של תחליף משפחה עבורו".
המחלקה שעליה מופקדת אל"מ סיטבון הוקמה לפני שלושה חודשים, במטרה להרחיב את תפיסת האחריות כלפי הפצועים, החטופים והנעדרים. במילים אחרות: להחזיר להם ולו מעט ממה ששילמו בחייהם ובגופם. סיטבון (40), אם לשלושה וקצינת ת"ש בחטיבת גולני בעברה, שירתה בצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה. "לא הייתה אז תפיסת טיפול כל כך מדויקת ומוגדרת לפצועים כמו שיש היום", היא אומרת. "המשימה שלי במלחמה ההיא הייתה לבקר את הפצועים בבתי החולים ולהשתתף בהלוויות, וככה מצאתי את עצמי בזמן המלחמה חיה ברמב"ם. זה היה אירוע מאוד-מאוד משמעותי. התפקיד הנוכחי שלי, שבו אני אחראית על כלל הפצועים, הוא סוג של סגירת מעגל עבורי".
היא מש"קית הת"ש הראשונה בצה"ל שהגיעה לדרגת אל"מ. ההתמחות שלה בענייני פרט הפכה אותה למועמדת המתאימה לתפקיד. "המלחמה זימנה לנו אנשים בלי בית ובלי הכנסה, עם ילד פצוע שהם צריכים לסעוד, ולכן נדרשנו לתפור לתקופה הזאת מענים חדשים, שפוגשים את הפרט במקום הסוציאלי, הכלכלי, האישי והמשפחתי ולא היו לפני 7 באוקטובר", היא מספרת. "כל פצוע מקבל ביום קליטתו בבית החולים מענק של 1,800 שקל, שיאפשר לו להתחיל את המסע להחלמה. פצועים בדרגה בינונית ומעלה מקבלים גם תווי קנייה בסך 5,000 שקלים למימוש ברשתות הביגוד והמזון. כל משפחה של פצוע בינוני ומעלה מקבלת מאיתנו, בשותפות עם האגודה למען החייל, תווי קנייה שישמשו אותם בתקופת האשפוז והחזר הוצאות יומי של 380 שקל עבור כל תקופת האשפוז. הורים שהפסיקו לעבוד וסועדים את ילדיהם מקבלים גם החזר על אובדן כושר עבודה – החל מ-5,880 שקל בחודש עד עשרות אלפי שקלים.
"עד היום, אגף השיקום דאג באופן הזה למילואימניקים. היום אנחנו דואגים כך גם לחיילי החובה והקבע. יש לנו קציני נפגעים שנמצאים בכל בתי החולים ופועלים סביב השעון כדי לסייע למשפחה בכל הנדרש. אנחנו דואגים לדברים הכי קטנים, כמו כפכפים או נעליים סגורות לאמא שעזבה הכל ורצה לבית החולים, למשקפיים חדשים במקום אלה שנשברו בשדה הקרב או לטלפון במקום זה שאבד".
אתם הפנים של צה"ל מבחינת הפצועים והמשפחות שלהם. איך הם מקבלים אתכם?
"אנחנו מגיעים אליהם עם חיבוק גדול, גם אם הוא לא תמיד פיזי. ההזדהות והביחד הזה נותנים הרבה כוח. מאוד קשה לומר 'לא' לחיבוק, לאכפתיות אמיתית, לעיניים דואגות".
אחד הפרויקטים הייחודיים שצברו תאוצה במלחמה הנוכחית נקרא "ממשיכים בחיים". במסגרתו מצמיד צה"ל לרשות הפצועים החדשים מנטורים שהשתקמו מפציעות דומות, גם פגיעות נפש. "יש לנו כבר מאה מנטורים בשירות מילואים פעיל שהשתקמו ועכשיו מוצאים בעצמם את הכוחות ללוות פצועים אחרים בכל מעגלי החיים: בחזרה לתעסוקה, בחזרה להשכלה, בעניינים שבינו לבינה, בלהיות אבא. אנחנו מכשירים את המנטורים להעביר את הניסיון ואת הכוח שלהם הלאה, ואחרי זה מחברים בין הפצוע למנטור שיתאים לו – קטוע לקטוע ופצוע נפש לפצוע נפש כדי שתהיה הזדהות. זה דורש מאיתנו הרבה מאוד ליווי וחניכה. את המנטורים מלווים פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים ורופאים, כדי שיוכלו לקחת חלק בתהליך השיקום של הפצועים החדשים ולסייע להם להיות עצמאים בתפקודם. כל צעד בדרך לעצמאות הוא בונוס. אם הוא נרשם ללימודים, אם מצא תעסוקה כי למד מהמנטור שלו לכתוב קורות חיים – הרווחנו".
המנטורים מתגייסים למשימה ברצון. "ברוב המקרים הם מגיעים אלינו", מספרת סיטבון. "חלק גדול מהם הגיעו לבתי החולים ביוזמתם לתת כוח לפצועים, וכשהבינו שיש תוכנית מסודרת, עם ליווי, עם הכשרה, הצטרפו בשמחה. אלה אנשים מאוד מיוחדים".
איך זה עובד? הם נפגשים, מדברים בטלפון?
"הם בונים לעצמם את התהליך יחד עם הפצוע ומקיימים את הקשר גם בטלפון וגם בפגישות בבית. המשובים של זה מטורפים. יש כאלה שנמצאים עדיין בתהליך, יש כאלה שסיימו אותו. אין כאן התחלה, אמצע וסוף. הקשר שנוצר ביניהם הוא לטווח הרחוק. זה תהליך אינדיבידואלי שמגיע לסיומו כשהוא ממצה את עצמו".
"כחברה, אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב איך להיות ראויים להם. לא לשכוח אותם, לא לשכוח את הסיפורים שלהם, כדי שתהיה להם את התשתית הטובה ביותר"
משימה נוספת שהמחלקה לקחה על עצמה היא להקל על השיבה לחיים של אלפי הפצועים הקשים גם בבית. בימים אלה יוצרים אנשי המחלקה קשר עם כל הרשויות המקומיות, על מנת לגייס אותן לייצר לנכים תשתית טובה בסביבה שהם גרים בה. "לפעמים העיר כל כך גדולה, שהם אפילו לא יודעים שיש בה פצוע".
"כחברה, אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב איך להיות ראויים להם", מסכמת סיטבון. "לא לשכוח אותם, לא לשכוח את הסיפורים שלהם, כדי שתהיה להם את התשתית הטובה ביותר לשיקום. זה הרבה יותר גדול מאיתנו. כשאתה מסתובב היום ברחוב, אתה פוגש הרבה יותר נכים, הרבה יותר קטועים. אנחנו צריכים לחשוב איך משלבים אותם חזרה בחברה הישראלית, איך פותחים את שערינו בצורה טובה יותר עבורם. שהחנויות והמסעדות יהיו יותר מונגשות. זאת האחריות שלנו, וצה"ל הוא שותף אסטרטגי מוביל במשימה הלאומית הזאת".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
