זה לא רק משטר אסד שקרס הלילה, זהו ציר ההתנגדות כולו שמראה סימני התפוררות מתקדמים. מעל עשור שרויה סוריה במלחמת אזרחים איומה, מדממת. שליטה, אסד, ביצע רצח עם - אמיתי, בניגוד לעלילות דם למיניהן - נגד עמו שלו. היה בו כל דבר: מרתפי עינויים, העברת אוכלוסייה כפויה, מחנות מעצר ומוות, התקפות בגז עצבים נגד אזרחים, ואפילו קרמטוריום שבו שרפו את גופות האסירים שנרצחו.
בשלבים שונים של המלחמה נחלצו לעזרתו של אסד שלושה גורמים שונים. הראשון הוא כמובן ולדימיר פוטין, שקיבל החלטה שסוריה, כמדינת חסות של מוסקבה, לא תיפול. שמה שקרה למועמר קדאפי לא יקרה לבשאר אסד.
השני הוא המנהיג העליון באיראן, עלי חמינאי. איראן ראתה בסוריה מרחב של עומק אסטרטגי, ובהתקיימות המשטר שם עניין חיוני לשרידות ציר ההתנגדות כולו. ללא דמשק, השלוחה החשובה ביותר של איראן במזרח התיכון, ארגון טרור חיזבאללה היה נותר מבודד וחנוק, ולא ניתן היה להעביר לו נשק כבד, ציוד והכשרה.
הגורם השלישי, והמפתיע, הוא המערב. היה זה נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה שהחליט לרמוס את הקו האדום שהציב, שאסר על אסד להשתמש בנשק כימי נגד אזרחיו. זה היה רגע דרמטי, לא בגלל הנזק שהיה עלול להיגרם למשטר אסד - אלא הסיגנל שקיבלו המורדים בשלטונו. ההתקוממות נגד אסד החלה בהפגנות בסגנון האביב הערבי, וההמונים נשאו כרזות (גם) באנגלית, ובהן קריאה לעולם להתערב. כאשר אובמה החליט לקבל את עסקת פוטין, ולהסתפק בפירוק סוריה מגז העצבים שלה (עניין שספק אם התרחש עד תום), הוא העביר מסר לסורים: אתם לבד.
הלכתי עם פליטים סורים באירופה, מחופי האי קוס ביוון, דרך שדות ירוקים בבלקן ובהונגריה, וגם בגרמניה. הם סיפרו לי על תחושת הייאוש הגמורה שלהם, על מדינתם ההרוסה, ובעיקר: על אסד. הדיקטטור הסורי אחראי לכ-90 אחוז מכלל ההרוגים והנרצחים במלחמה. "ולאף אחד לא אכפת בעולם", אמרה לי סורית צעירה על פסי הרכבת לבודפשט.
שיירה של כוחות אסד נסוגים מחומס
סוריה לא עוררה בעולם הפגנות ומחאות. איש לא החרים את רוסיה בגלל תמיכתה ברודן אכזר ובמעשי הטבח שלו, ובשום קמפוס יוקרתי לא השתלטו על בניינים במחאה. סוריה היא לא מדינה חשובה, והיא גם לא מדינה עם רוב יהודי ודמוקרטיה במזרח התיכון. יותר משליש מתושביה נמלטו או גורשו מהמדינה, חצי מתושביה איבדו את בתיהם ובוצעו בה עשרות ומאות טיהורים אתניים. המערב נרעש רק כשמשבר הפליטים הסעיר את אירופה, השפיע על הברקזיט ועשה דרכו עד לתשדירי הבחירות של דונלד טראמפ ב-2016. הבעיה נפתרה בהסדר שקט עם הטורקים, כך שימנעו את הגעת הסורים לאיחוד.
ההיסטוריה הזו חשובה כדי להבין כיצד הגענו לרגע הדרמטי הנוכחי. נפילת אסד שקולה לנפילת חומת ברלין במזרח התיכון. לא בגללו, דיקטטור חלש וכושל, אלא בגלל מה שהוא מסמל. חיזבאללה הוכה קשות בידי ישראל, והאיראנים הוכו גם הם - והם חששו מתבוסה משפילה בסוריה. עדיף היה להם לומר שאינם מתערבים מאשר להתערב ולהפסיד, בפרט כאשר חיילי אסד עורקים בהמוניהם ולא ניהלו קרב רציני אחד נגד המורדים.
ד"ר רז צימט, ממומחי איראן המובילים בעולם, אמר לי אמש שבחלק מכלי התקשורת של הרפובליקה האיסלאמית כבר החלו להשתמש בביטויים מרוככים ביחס למורדים. מ"מורדים" הם הפכו ל"אופוזיציה חמושה". גם במוסקבה נואשו מהתנהלות המשטר הסורי, ועסוקים במלחמה באוקראינה.
כולם הופתעו, גם באמ"ן
ההתפתחויות הן הפתעה טקטונית. הטורקים הם הפטרונים של גוף המורדים המרכזי, שהוא גלגול מחדש של אל-קאעידה/דאעש, בכסות פרגמטית לכאורה, כזו שמעניקה ראיונות ל-CNN ומבטיחה פלורליזם. הם לא צפו את התקדמותם המהירה ואת קריסת המשטר. טהרן ומוסקבה גם לא, אבל גם אמ"ן והמוסד לא ראו שום דבר כזה באופק. ועם כל הכבוד לשירותי ביון אחרים, ההערכה הישראלית הייתה צריכה להיות טובה יותר.
למעשה, ישראל בנתה תפיסה שלמה שמבוססת על כך שאסד יציב, שהתמיכה הרוסית בו איתנה ו"הצבא הסורי משתקם" - אבחנה שהגיעה מאמ"ן עד לאחרונה. ההבנה הזו הובילה את ישראל לחזר אחרי רוסיה ולגשש בסביבת אסד, כך שיהיה אפשר להטות את אלה מתמיכה בחיזבאללה.
בעמודים אלה פרסמתי על כוונת ישראל לשלב את רוסיה בהסדר בלבנון, ועל הטרייד-אוף: יציבות ולגיטימציה לאסד, תמורת קטיעת שיקום חיזבאללה. זה היה ניסיון לתקוע טריז בציר ההתנגדות. הוא התבסס על שורת הנחות, שהגיעו ממידע לכאורה מבוסס: שיש קיפאון בסוריה ושאסד הפך ליותר לגיטימי, וגם חזק. לאמ"ן יש הצלחות שלא יתוארו בחודשים האחרונים בלבנון, ולא רק שם. אין לצפות ממנו בהכרח לדעת על מתקפת פתע של המורדים, אך חולשת הצבא הסורי, חוסר המוטיבציה של אנשי המשטר, משענת הקנה הרצוץ - כל זה היה צריך להגיע לדרג המדיני, שמצא את עצמו השבוע במצב מביך: הוא בנה תילי תילים על משטר שלא באמת קיים.
ההתלבטויות הישראליות קשות וחריפות. כרגע, מי שמתייצב על גבול ישראל בגולן הסורי הם לא אנשי HTS האיסלאמיסטים, אבל הקבוצות שנמצאות שם אינן שונות בהרבה. אחד הרעיונות - אפשר להעריך - הוא תפיסת שטח בגולן הסורי כרצועת ביטחון, או הודעה על שטח מפורז בצד הסורי ואכיפתו באמצעות אש ארטילרית ומהאוויר.
בישיבה חשובה שנערכה בישראל ביממות האחרונות, כאשר הדיווחים הדרמטיים מסוריה רודפים אחד אחרי השני, נשמעה הלצה. "כל אחד ייקח חלק מסוריה", אמר בכיר ישראלי, "לי לא מגיע חלק משלי?". חלק מהנוכחים צחקו, אבל לא כולם השתעשעו.
נשיא טורקיה ארדואן הוא המנהיג שמפעיל השפעה, יותר מכל אחד אחר, על ראשי המורדים בסוריה - וגבול משותף איתו לא קוסם להנהגה הישראלית. מנהיג המורדים, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, החל את דרך הג'יהאד שלו בעקבות האינתיפאדה השנייה בישראל. זה מה שנתן לו השראה, לדבריו, להצטרף לאל-קאעידה בעיראק. חשוב לציין בהקשר זה שהמורדים הסורים טוענים במשך שנים כי אסד נתמך בידי ישראל, עניין ששמעתי בעצמי מסורים רבים. זו תמונת מצב מדאיגה בלשון המעטה. פירוק ציר ההתנגדות האיראני מעבר לפינה, אבל גם כוחות פונדמנטליסטיים סוניים, אלימים. בשתי מילים: המזרח התיכון.
אתמול המורדים כבר הבטיחו שלא יטבחו בעלאווים, ושיקימו סוריה שמכבדת את כל העדות שלה. אלה סימנים לכך שהם מנסים לשנות את התנהגותם מתקופת דאעש, אך מוקדם - מוקדם מאוד - להיות אופטימיים.
