בכל אלפי הפעמים שעינב צנגאוקר, אמא של מתן, פונה אליו ישירות בהפגנות ובמחאות, היא מקפידה להשתמש בצירוף המילים חיים-שלי. ביטוי כל כך ישראלי, כמעט אגבי. אבל בפיה של עינב הוא הופך לממשי: בכל מאבק, בכל פנייה, בכל צעקה - היא מעניקה למתן חיים ומעניקה לעצמה את הכוחות להמשיך ולחיות. הקשר ביניהם סימביוטי. אמא ובן.
תיעוד ואות חיים של החטוף מתן צנגאוקר
מי שהעניקה חיים לבנה לפני 25 שנה כשנשאה אותו ברחמה, מעניקה לו שוב ושוב חיים במאבקה העיקש והבלתי נסבל. כעת, לראשונה, הגיע אות חיים ממתן. ומתן יודע. הוא יודע מי זו אמא שלו ואיזה עולמות היא הופכת. מתן ניזון מאמו והיא ניזונה ממנו. כמו צינור חמצן שחוצה מאופקים, לכיכר החטופים, לקריה, לכנסת, למנהרות האפלות בעזה. צינור של אמונה וכוח שהם יצליחו – הוא יצליח לשרוד והיא תצליח להחזיר אותו הביתה.
1 צפייה בגלריה
עינב צנגאוקר מגיעה לשער בגין אחרי פרסום סרטון אות החיים של מתן מהשבי
(צילום: REUTERS/Stoyan Nenov )
בעל כורחה הפכה עינב לסמל בינלאומי, אבל הסרטון של מתן מאמש מזכיר: לא סמל, אלא אמא בשר ודם שלא תפקיר את בנה לעולם.
אחד הסיפורים הכי יפים בתנ"ך הוא סיפורה של האישה הגדולה משונם. אישה אלמונית שזוכה לבן אחרי שנות עקרות ארוכות. כשבנה מת לה בידיים היא פשוט לא מוכנה לקבל את הגזרה. היא יוצאת למסע לבדה ומגיעה עד לנביא אלישע. כשמנסים לעצור בעדה, כי מדובר באדם מכובד, היא לא ממצמצת. היא מתעקשת ומכריחה אותו להשיב את בנה לחיים. המציאות לא מבלבלת אותה והיא מצליחה.
עינב צנגאוקר היא אישה גדולה. לא עסקנית, לא פוליטיקאית, לא נחמדה, לא רואה בעיניים. היא הפכה את האימהות למהות שלה, ומול ים המוות סביב היא נאבקת בנחישות על החיים. עינב צנגאוקר תיכנס לדברי הימים של העם היהודי כאייקון של האם הלוחמת. לא זו המבכה על בניה, אלא זו שמתעקשת להחיות את הבן. ודווקא בגלל היותה סמל, היא סובלת באופן קבוע מהקנטות, ביזיונות ואלימות.
סיפורים איקוניים כאלה חייבים להיגמר בסוף טוב, אבל בתוך המציאות האיומה שנקלענו אליה, אין לכך שום ערובה
סיפורים איקוניים כאלה חייבים להיגמר בסוף טוב, אבל בתוך המציאות האיומה שנקלענו אליה, אין לכך שום ערובה. בני משפחה חצו אוקיינוסים במאבק על יקיריהם, אמהות נוספות הפכו לסמל במאבק הנורא הזה, אבל לא זכו להתרה. 27 חטופות וחטופים חיים נרצחו בשבי, וזה רק המספר שאנחנו יודעים עליו.
אסור שהסיפור של מתן, או של כל אחד אחר מהשבויים שעוד בחיים, ייגמר באופן דומה. אסור לפטור את אותות החיים שמגיעים מהרצועה בתירוץ של "טרור פסיכולוגי". זהו טרור ממשי, מוחשי, כזה שיכול להיגמר בכל רגע במוות. אין ערובה לסוף טוב, אין הבטחה לנס. ובעיקר – אין זמן.
בימים אלו, נדמה, אפשר ללחוש בתקווה, שיש סיכוי אמיתי. שיש אפשרות ממשית להביא לעסקה שתשיב את הבנים והבנות הביתה. אי-אפשר להסתפק בחיזוקים מהיציע או בהזדהות מרחוק. זהו רגע לעמוד לצידה של עינב, לעמוד לצד המשפחות כולן, ולהכריח את כל מי שצריך – לבחור בחיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.12.24
