נפילתו ההיסטורית של הרודן הסורי מכס השלטון בדמשק, מצטיירת כאירוע אזורי ועולמי שווה ערך בהשפעותיו לנפילת חומת ברלין ולקריסת קיר הברזל בין מזרח למערב. אנחת הרווחה של חוגים בציבוריות הסורית ובעולם עם הסתלקותה של משפחת אסד מהנוף המקומי מהולה בחששות רבים המגלמים, במובנים רבים, גם בעבור ישראל – הזדמנויות, לא פחות מאשר סיכונים.
כעוף החול, המזרח התיכון משנה את פניו, ובחלוף מעל למאה שנים מאז הסכמי סייקס-פיקו במאמץ המעצמות לצייר גבולות בין טריטוריות שונות ברחבי האזור, דומה כי השבטיות והאתניות גוברת על הרעיון המדינתי ששלט במזרח התיכון. במבט אל האביב הערבי, לוב הייתה ועודנה כנראה למודל הבולט ביותר של התפרקות המודל המדינתי: מדינה משוסעת, נטולת שלטון מרכזי דומיננטי, עמוסה בקיני טרור ונטולת השפעה חיצונית, ללא שליטה על גבולותיה ובאופן המאיים על יציבות שכנותיה. לקחי לוב מהווים תמרור אזהרה אך גם מורה נבוכים משמעותי באשר לצעדים שנכון לנקוט ביחס למציאות המשתנה בסוריה, בארבע לבנות יסוד מרכזיות.
הראשונה, גיבוש אסטרטגיה לאומית, מגובה בשיח אזורי ובין-לאומי בשאלת "היום שאחרי" הקצב מדמשק. בתוך כך, עולה השאלה המורכבת, האם נכון לישראל שלטון מרכזי ויציב שיהווה "כתובת", או ערב רב של גורמי כוח האוחזים בשטחי מפתח, בפרט בחזית רמת הגולן הסורית. בהקשר זה, בולטת חשיבותה של ארה"ב האוחזת בשטח במשולש הגבולות האסטרטגי (סוריה-עיראק-ירדן) וכן של טורקיה – כך שהיום שאחרי אסד יכול להיות, במידה רבה, כר פורה לאינטרסים משותפים ישראליים-טורקיים ולשיקום ולו חלקי של היחסים בין המדינות.
שנית, פיתוח מסילות וערוצי קשר מבוססים למורדים, מי מקרוב ומי בעומק הסורי, על מנת לתעל ככל הניתן את עיצוב הזירה הסורית במאפיינים נוחים לישראל.
שלישית, גיבוש תפיסת ביטחון בקרבת רמת הגולן (המקבלת כבר ביטוי עם תפיסת צה"ל את רצועת הפירוז שנקבעה בהסכמי הפסקת האש משנת 1974) אך גם בעומק סוריה, בדגש למניעת הצבת אמצעים צבאיים מתקדמים במרחב.
ורביעית, ואולי מורכב מכל, גריעת הישות הסורית מציר הרשע, באופן שיקריס תחתיו את העורף הלוגיסטי של חיזבאללה והאיראנים, ולמעשה יהווה מכה ניצחת לפרויקט ההתעצמות המתחדש של חיזבאללה ביום שאחרי מלחמת לבנון השלישית.
בעקבות מחדל 7 באוקטובר, קם והתפתח לו ספורט לאומי חדש, שבמרכזו הצורך לחבוט תדיר בגופי המודיעין השונים על הערכותיהם
והארת אגב לסיום על קהילת המודיעין: בעקבות מחדל ה-7 באוקטובר, קם והתפתח לו ספורט לאומי חדש, שבמרכזו הצורך לחבוט תדיר בגופי המודיעין השונים על הערכותיהם. למרבית הטענות המושמעות יש מקום – והצורך בריוויזיה הוא עמוק, שורשי, מבני ותפיסתי. עם זאת, בהקשרי קריסת המשטר, קהילת המודיעין ידעה להצביע בחודשים ובשבועות האחרונים על חולשתו המבנית של משטר אסד, כמו גם על המומנטום הגובר של המורדים, בעוד צה"ל נערך מראש לתרחיש קריסת המשטר – כפי שניתן לראות בשטח, ובמתקפת חיל האוויר על נכסי הצבא הסורי, רגע לפני שייפלו בידיים בלתי רצויות.
הציפייה כי ניתן יהיה להצביע על העיתוי והאופן המדויק של קריסת המשטר איננה בהכרח ריאלית, באופן ששב ומשקף את מגבלותיו של המחקר המודיעיני. זו איננה קלישאה: קהילת המודיעין הישראלית על אנשיה היא מהמעולות בעולם ועל כולנו להיזהר — על אף העובדה כי מחדל אוקטובר טרם נתברר בוועדת חקירה ממלכתית – שלא לשפוך, כמאמר הפתגם הנודע, את הקהילה עם המים.
