זה יום עצוב. משום שאין צורך באשליות. העובדה שבנימין נתניהו, ראש ממשלה מכהן, יעלה היום על דוכן העדים, לא מעידה על כוחה של הדמוקרטיה. משום שאין כמו הפרשה הזאת כדי להחליש את שלטון החוק. אין כמו הפרשה הזאת כדי להקטין את האמון ברשויות לאכיפת החוק. אין כמו הפרשה הזאת כדי ליצור שבר עמוק וקשה בחברה הישראלית, שהוביל ליוזמות למהפכה משטרית. ומה שגרוע יותר – זה לא נגמר. כל שלב במשפט הזה רק מחמיר את הבעיה. אם נותרה טיפת בינה בראשיהם של העושים במלאכה – אנא סיימו את הסאגה ההרסנית הזאת עם הסדר טיעון כלשהו. כל הסדר, גם הגרוע ביותר, עדיף על המשך המשפט.
ספק אם יש אדם אחד בישראל שישנה את דעתו בעקבות עדות ראש הממשלה. וזה ממש לא חשוב אם הוא יספק תשובות רציניות או יסבך את עצמו
אל נא נטעה. ספק אם יש אדם אחד בישראל שישנה את דעתו בעקבות עדות ראש הממשלה. וזה ממש לא חשוב אם הוא יספק תשובות רציניות או יסבך את עצמו. משום שהעמדה נקבעה מראש. זו עמדה פוליטית ולא משפטית. יש בודדים, כולל משפטנים, שנוברים בפרטים. וגם הם תקועים. וכאשר יתפרסם יום אחד פסק דין סופי וחלוט, אחרי ערעור ואולי עוד ערעור – שום דבר לא ישתנה. איש לא יזוז מדעתו. זה מה שיחזק את שלטון החוק? הרי מאז שהחל המשפט הזה שלטון החוק נמצא בתהליך מתמיד של כרסום. למה אנחנו בדיוק מחכים? לקריסה הסופית?
לא הייתה קונספירציה נגד בנימין נתניהו. אנשי הפרקליטות והמשטרה לא התכנסו לישיבות ליליות כדי לטכס מזימות או להמציא ראיות. אבל קשה להשתחרר מהרושם שהיו להם מוטיבציות פוליטיות. אפשר להניח שהם היו משוכנעים שהם עושים טובה למדינה. הם אולי אפילו קיוו שלא יהיה שום צורך להגיע למשפט, משום שאפשר יהיה להסתפק בהרשעה ציבורית כדי לסלק את נתניהו. הם גרמו לתוצאה הפוכה. ככל שהתחזק הרושם שבחקירה יש קורטוב של רדיפה – כך הם חיזקו אותו יותר. זה היה אמור להיות ברור כבר כאשר החל הדיון הציבורי על הפרשה. אבל הם היו נחושים ואטומים. וכולנו יצאנו מופסדים.
קשה לשכוח את הימים שבהם כתבי פלילים ומשפט בערוצים המרכזיים הקריאו פרוטוקולים מסמרי שיער מתוך חדרי החקירות. צריך לקרוא לדברים בשמם. אלה היו הדלפות מגמתיות של גורמים מסוימים בצמרת הרשויות לאכיפת החוק. ולא רק הדלפות, אלא גם עבירות פליליות. זה היה בימים שחומרי החקירות עדיין לא הגיעו לידי פרקליטיו של נתניהו. וזה היה בומרנג. משום שההדלפות הללו רק חיזקו את תחושת הרדיפה. הנה, הם מנסים להרשיע אותו ללא משפט. ולא, זו לא הייתה תחושה מופרכת. מי שהדליף ידע בדיוק מה הוא עושה. הייתה כמובן רק בעיה אחת. הוא השיג תוצאה הפוכה.
הרחוב הישראלי געש. ההפגנות החלו מול ביתו של אביחי מנדלבליט, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה. הן המשיכו לירושלים. לא רק שהן לא פגעו בנתניהו, הן אפילו חיזקו אותו. המפגינים שלטו אולי ברחוב, ונדמה שגם בערוצי התקשורת, אבל נתניהו רק עלה בסקרים. ישראל נאלצה לעבור ארבע מערכות בחירות מייגעות ומתישות. ואם היה נדמה למישהו שההדלפות והאישומים וההפגנות ישפיעו על הבחירות, אז כדאי להזכיר נשכחות. כתב האישום נגד נתניהו הוגש בתחילת 2020. בבחירות שהתקיימו בחודש מארס 2020, הראשונות לאחר כתב האישום, עלה הליכוד בארבעה מנדטים, ל-36, וגוש הימין התחזק בשלושה מנדטים, ל-58.
רבים במדינה הזאת, וזה לא חשוב אם מדובר ב-50 אחוז או ב-30 אחוז, חשים שמדובר בעוול. ייתכן שהם טועים, אבל לא לגמרי טועים. משום שצדק בצדק תרדוף. ונדמה שבעניין הזה הרשויות לאכיפת החוק כשלו
כך שזה יום עצוב, משום שרבים במדינה הזאת, וזה לא חשוב אם מדובר ב-50 אחוז או ב-30 אחוז, חשים שמדובר בעוול. ייתכן שהם טועים, אבל לא לגמרי טועים. משום שצדק בצדק תרדוף. ונדמה שבעניין הזה הרשויות לאכיפת החוק כשלו. ולא, זה לא קרה רק בגלל הסתה ולא רק בגלל "מכונת הרעל". גורמי אכיפת החוק נכשלו משום שהתחושה שמדובר בחקירה עם מוטיבציות עודפות לא הייתה מופרכת מיסודה. והתחושה הזאת לא נפגמה על אף שכבר הוגש כתב אישום נגד נשיא מדינה וגם נגד ראש ממשלה. אבל מי שלא מבין שנתניהו הוא מקרה ייחודי – לא מבין את החברה הישראלית.
כדאי שנתעורר. משום שחקירות נתניהו, שעליהן הוגש כתב אישום, החלו בינואר 2017. שמונה שנים עברו. שמונה שנים של משבר. שמונה שנים של פגיעה בשלטון החוק. שמונה שנים שבהן נתניהו לא נפגע מהחקירות. שמונה שנים שהובילו אותנו לניסיון למהפכה משטרית שריסק את החברה הישראלית. שמונה שנים שאין שום צורך להפוך לעשר או להרבה יותר. ואם נותרה בינה בראשם של מקבלי ההחלטות – אנא, עשו כל מאמץ כדי לעצור את מסע ההרס הזה. חפשו כל דרך כדי להשיג הסדר טיעון. לא כדי לפגוע בשלטון החוק. חלילה. כדי להציל את מה שעדיין אפשר להציל.
